נדחתה בקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה בחוסר תום לב ותוך ניסיון לקדם אינטרסים אישיים
בהחלטה מנומקת המחדדת את גבולות התערבות בעלי המניות בניהול החברה, דחה השופט הבכיר רון סוקול את בקשתו של זכריה תוהמי להגיש תביעה בשם חברת "מילי חדרה אמינות". ביהמ"ש קבע כי המבקש לא הוכיח עילת תביעה לכאורית וכי ניהול ההליך, בייחוד ללא ייצוג משפטי הולם, אינו לטובת החברה
בית המשפט המחוזי בחיפה דחה השבוע בקשה לאישור תביעה נגזרת שהגיש זכריה תוהמי, בעל מניות בחברת הנדל"ן "מילי חדרה אמינות בע"מ", נגד החברה ושותפיו העסקיים. פסק הדין, שניתן ביום 16 בנובמבר 2025 על ידי כבוד השופט הבכיר רון סוקול, חושף סכסוך מתמשך בין מייסדי החברה ומדגיש את הזהירות שבה נוקטים בתי המשפט בבואם להתיר לבעל מניות להיכנס בנעלי החברה ולתבוע בשמה.
ברקע הסכסוך שותפות משנת 1995 שהפכה לזירת התגוששות שורשי הסכסוך נעוצים בשנת 1995, אז התקשרו הצדדים בהסכם לייסוד חברה משותפת לצורך רכישת מקרקעין בחדרה והקמת פרויקט למגורים ומסחר. המבקש, זכריה תוהמי, מחזיק בשליש ממניות החברה, בעוד היתרה מוחזקת על ידי חברות בבעלות יורם ברנע ועמי סלע. לאורך השנים התגלעו מחלוקות רבות בין הצדדים, אך הזרז לבקשה הנוכחית היה תביעה שהגישה חברת הביטוח "איילון" נגד החברה ובעלי מניותיה בשנת 2020, בנוגע לזכויות בנייה בגג הנכס.
על רקע תביעת "איילון", החליט דירקטוריון החברה – ברוב דעות של ברנע וסלע ומול התנגדותו של תוהמי – לשכור משרד עורכי דין שייצג את החברה בהליך. תוהמי, שסבר כי החברה צריכה להיענות לדרישות "איילון" ולא להתגונן, יצא נגד ההחלטה ונגד תשלום שכר הטרחה לעורכי הדין.
במסגרת הבקשה לאישור התביעה הנגזרת, עתר תוהמי לחייב את שותפיו ואת עורכי הדין ששכרה החברה להשיב לקופת החברה סכומים שונים. הטענה המרכזית נגעה לסך של כ-146,000 ש"ח ששולמו כשכר טרחה לעורכי הדין דן-גור וריגלר. לטענת תוהמי, ייפוי הכוח שניתן לעורכי הדין לא היה תקף כיוון שלא נחתם על ידי כל בעלי המניות, ולכן הם פעלו שלא כדין.
בנוסף, ביקש תוהמי להעלות מהאוב טענות על חובות עבר ישנים. הוא דרש כי יורם ברנע ישיב לחברה חוב בסך כ-62,000 ש"ח המופיע במאזני החברה עוד משנת 2013, וכן דרש החזר בגין קנסות שהוטלו על החברה לפני כעשור ותשלומים שלטענתו הוצאו ללא הסבר.
השופט סוקול דחה את הבקשה על כל רכיביה, תוך שהוא מותח ביקורת על התנהלותו של המבקש. בפסק הדין הוסבר בהרחבה עקרון "אי ההתערבות" בדיני חברות, הקובע כי ניהול ענייני החברה, ובכלל זה ההחלטה את מי לתבוע ומתי, מסור לדירקטוריון ולא לבעלי המניות. החריג של "תביעה נגזרת" נועד למצבים של "כשל נציג", בהם מנהלי החברה נמנעים מלתבוע בשל ניגוד עניינים, אך במקרה זה נקבע כי לא הוכחה עילה המצדיקה את הפעלת החריג.
לגופו של עניין, קבע השופט כי סוגיית מינוי עורכי הדין כבר נדונה והוכרעה בהליכים קודמים בין הצדדים. בית המשפט כבר קבע בעבר כי לא נפל פגם במינוי עורכי הדין לצורך ההתגוננות מפני תביעת "איילון", ולכן אין בסיס לדרישה להשבת שכר הטרחה.
באשר לטענות הכספיות הנוספות, בית המשפט קבע כי רובן ככולן התיישנו זה מכבר. החוב הנטען של ברנע מקורו בשנת 2013, הקנסות הוטלו ב-2016, והשיקים הישנים נמשכו עוד ב-2012. השופט ציין כי "די בקביעה כי לחברה לא עומדות עילות תביעה, ולו גם ברמה לכאורית, כדי לקבוע כי הגשת התביעה לא תהיה לטובת החברה".
נקודה מעניינת בפסק הדין נוגעת לעובדה שתוהמי בחר לנהל את ההליך המורכב ללא עורך דין, למרות המלצת בית המשפט. השופט סוקול קבע כי התעקשותו של המבקש לנהל הליך של תביעה נגזרת – הליך משפטי ייחודי הדורש מומחיות – ללא ייצוג, מהווה אינדיקציה לכך שהתביעה אינה לטובת החברה. "החברה עלולה למצוא עצמה נדרשת לשאת בהוצאות משפטיות מיותרות", נכתב בפסק הדין.
בסיכום פסק הדין, קבע בית המשפט כי המבקש פועל בחוסר תום לב. השופט ציין כי תוהמי מנסה לעשות שימוש בכלי של תביעה נגזרת כדי "לקדם אינטרסים אישיים" במסגרת סכסוך בעלי המניות, ולא מתוך דאגה אמיתית לטובת החברה. הניסיון למחזר טענות שנדחו בעבר ולהעלות טענות שהתיישנו חיזק את מסקנת בית המשפט כי מטרת ההליך אינה עניינית.
לאור דחיית הבקשה, חייב בית המשפט את המבקש לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים בסך כולל של 15,000 ש"ח. פסק דין זה מהווה תזכורת חשובה לבעלי מניות מיעוט: כלי התביעה הנגזרת אינו קרדום לחפור בו בסכסוכים אישיים, ובית המשפט יעמוד בפרץ כאשר לא מוכחת טובת החברה באופן מובהק.
תנ"ג 58188-11-24
