"אין לתת פרס לפולשים": בית המשפט הורה על פינוי משפחה המתגוררת במכולה בטיילת ת"א ללא פיצוי

"אין לתת פרס לפולשים": בית המשפט הורה על פינוי משפחה המתגוררת במכולה בטיילת ת"א ללא פיצוי

בפסק דין עקרוני דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב את טענותיהם של בני זוג המתגוררים במכולה על קרקע ציבורית במשך כ-25 שנה • השופטת עידית ברקוביץ קבעה כי שתיקת העירייה וגביית הארנונה אינן מקנות זכויות קניין, ודחתה את דרישת הדיירים לדיור חלוף: "ביתם יכול ללכת עמם" • הפינוי נקבע לפברואר 2026.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל השבוע (18.11.2025) את תביעת עיריית תל אביב והוועדה המקומית לתכנון ובניה, והורה על פינויים של בני זוג ושתי בנותיהם ממקרקעין ציבוריים באזור רחוב נחום גולדמן, סמוך לטיילת חוף הים ביפו. פסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופטת עידית ברקוביץ, מסיים סאגה משפטית ארוכה סביב שטח המיועד לפיתוח ציבורי, וקובע מסמרות בסוגיות של פלישה למקרקעי ציבור, התיישנות הפקעות וזכויות לפיצויים.

במרכז הפרשה עומדים הנתבעים, שי ויסמין קירש, המחזיקים במקום משנת 2000. תחילת הסיפור בהצבת מכולה ששימשה במקור כבית קפה, אך בחלוף השנים הוסבה למגורים, חוברה לתשתיות ושופצה, ושם גידלו בני הזוג את בנותיהם. הקרקע עצמה, הרשומה בבעלות רשות הפיתוח, יועדה לצורכי ציבור כשטח פתוח בטיילת עוד בשנת 1989, אז פורסמה הודעת ההפקעה הרשמית.

לטענת העירייה הנתבעים הם פולשים שפלשו לקרקע שנים ארוכות לאחר שהופקעה, ולכן אינם זכאים לכל זכות במקרקעין או לפיצוי. מנגד, הנתבעים טענו כי העירייה "ישנה על זכויותיה" במשך 34 שנים, גבתה מהם ארנונה באופן רציף ובכך יצרה מצג של הסכמה לישיבתם במקום. עוד טענו הנתבעים כי פינויים ללא פיצוי יהפוך אותם ל"חסרי בית ונתמכי סעד".

אחת הסוגיות המרכזיות שנידונו בפסק הדין היא שאלת השיהוי במימוש ההפקעה. הנתבעים טענו כי העובדה שהעירייה לא מימשה את ההפקעה משנת 1989 ועד היום צריכה להוביל לביטולה. השופטת ברקוביץ דחתה טענה זו מכל וכל. בפסק הדין נקבע כי עיכוב במימוש הפקעה, גם אם הוא נמשך עשרות שנים, אינו מוביל בהכרח לביטולה, במיוחד כשמדובר בתוכניות מורכבות החלות על שטחים נרחבים. "אין מדובר בשיהוי בלתי סביר", קבעה השופטת, וציינה כי מאזן הנזקים נוטה בבירור לטובת האינטרס הציבורי, שכן רוב המחזיקים במתחם כבר פונו ועבודות הפיתוח בוצעו ברובן.

השופטת בחנה לעומק את זכאותם של הנתבעים לדיור חלוף או לפיצוי כספי מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה. הסעיף קובע שני תנאים מצטברים לזכאות: מגורים בפועל ביום פרסום ההפקעה, ומגורים מכוח זכות שבדין. בית המשפט קבע עובדתית כי הנתבעים נכשלו בשני המבחנים:

1. מועד הכניסה: הודעת ההפקעה פורסמה ב-1989, ואילו הנתבעים נכנסו לשטח רק בשנת 2000 – 11 שנים מאוחר יותר.

2. זכות שבדין: נקבע כי הנתבעים הם בגדר פולשים. גם אם שתיקת הרשויות יצרה מעמד של "בר-רשות", מדובר ברשות הדירה שאינה יוצרת זכויות קניין.

בהתייחסה לטענת הנתבעים כי תשלום הארנונה מעיד על הכרה בזכויותיהם, דחתה השופטת את הטיעון בהסתמכה על פסיקה קודמת: "אין בטענה זו כדי לסייע להם… גם פולש מחויב בתשלום ארנונה".

הנתבעים הציגו רשימה של מחזיקים אחרים במתחם שקיבלו פיצויים נדיבים מהעירייה, בסכומים שנעו בין מאות אלפי שקלים ועד 1.6 מיליון ש"ח, וטען לאפליה. בית המשפט לא קיבל את טענת האפליה. השופטת קיבלה את הסברו של נציג העירייה, מר טבת, שהבהיר את ההבדל המהותי: המחזיקים שפוצו החזיקו במבנים שהיו קיימים עוד טרם ההפקעה או שהיו להם זכויות היסטוריות. לעומת זאת, הנתבעים הציבו מכולה שנים רבות לאחר שההפקעה כבר הייתה עובדה מוגמרת. "הנתבעים לא הראו ולו מקרה אחד שמאפייניו שווים למאפייני המקרה הנדון, ובפרט לא הראו כי התובעות שילמו פיצויים עבור פינוי מכולה", נכתב בפסק הדין.

בסיום פסק הדין התייחסה השופטת ברקוביץ לפן האנושי ולמצוקת המשפחה, אך הבהירה כי אין בכך כדי לגבור על שלטון החוק. המסר שיצא מבית המשפט היה חד וברור: "מי שפלש למקרקעי ציבור, בידיעה כי הם אינם בבעלותו, יֵידע כי יהא עליו לפנותם, בלא זכאות לפיצויים". השופטת הדגישה כי אין לתת "פרס" בדמות דיור חלוף למי שהציב מכולה ללא היתר.

בנוגע לטענה כי המשפחה תיזרק לרחוב, ציינה השופטת עובדה פשוטה אך מכרעת: מדובר במכולה ניידת. "הנתבעים יכולים להעביר את המכולה למקום אחר בו יורשו להחזיק כדין… ממילא אין מדובר בפינוי אנשים מביתם, באשר 'ביתם' יכול ללכת עימם".

לאור כל זאת, הורה בית המשפט לנתבעים לפנות את המקרקעין עד ליום 19 בפברואר 2026. בנוסף, חויבו הנתבעים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.

ת"א 41391-06-23