פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בירושלים (בפני כבוד השופט איתן כהן), חושף טפח מסוגיה משפטית ואתית סבוכה, המהלכת על חבל דק שבין חופש הביטוי, חובת הייצוג הנאמנה של עורך הדין, ודיני לשון הרע. בלב הסכסוך עמד מאבק יצרי בשכונת בית הכרם בירושלים, בין יזמי נדל"ן שביקשו להקים מלונית יולדות לבין חברת מועצת העיר, ד"ר לורה ורטון, שהובילה את המאבק נגדם. אולם, מעבר לסיפור הנדל"ני והפוליטי, פסק הדין מציב תמרור בפני קהילת עורכי הדין בישראל.
הסיפור הוא קלאסי: יזמים מבקשים לשנות ייעוד של נכס, תושבים מתנגדים, והרוחות מתלהטות. במקרה דנן, הטונים עלו לגבהים קיצוניים. בית המשפט קבע כי חברת המועצה ורטון הוציאה את דיבתם של היזמים רעה כאשר כינתה אותם בכינויים בוטים כמו "רמאים", "בריונים" ו"רודפי בצע". יתרה מכך, בית המשפט ראה בחומרה יתרה את ניסיונה של ורטון לקשור בין התנהלות היזמים לבין "התרבות החרדית", קביעה שבית המשפט זיהה כפגיעה על רקע דתי. על כך חויבה ורטון בפיצוי משמעותי.
אך הדרמה המשפטית האמיתית, וזו שצריכה להדיר שינה מעיניהם של ליטיגטורים רבים, מצויה דווקא בתביעה הנגדית שהגישה ורטון. היא תבעה לא רק את החברה היזמית, אלא גם את עורך הדין שייצג אותה באופן אישי, בגין דברים שאמר בראיונות לכלי תקשורת ("כל העיר" ו-"ג'רוזלם פוסט"). באותם ראיונות, טען עורך הדין כי ורטון מנצלת את מעמדה לביצוע "אכיפה בררנית" ממניעים פסולים .
בית המשפט קיבל את התביעה נגד עורך הדין וחייב אותו (ביחד עם לקוחתו) בפיצוי כספי. הנימוק המרכזי היה שהטענה ל"אכיפה בררנית" הוצגה כעובדה מוגמרת ולא כהבעת דעה . השופט הדגיש כי הטענה לאכיפה בררנית כבר נדחתה בהליך קודם בבית המשפט המחוזי, ולכן עורך הדין היה צריך לדעת שאין לה בסיס . נקבע כי עורך הדין לא נקט באמצעים סבירים לבדיקת העובדות בטרם שוחח עם התקשורת.
עם כל הכבוד הראוי לפסיקתו המנומקת של בית המשפט, יש מקום להביע אי-נוחות מסוימת מהטלת אחריות אישית ישירה על עורך דין בגין דברים שאמר במסגרת ייצוג תקשורתי של לקוח.
תפקידו של עורך הדין הוא להילחם את מלחמתם של לקוחותיו. בזירה המודרנית, המלחמה המשפטית אינה מתנהלת רק באולם הדיונים, אלא גם בזירה התקשורתית. כאשר עורך דין מתראיין, הוא משמש לרוב כ"פה" ללקוח שלו. חיובו של עורך הדין בנזיקין אישיים בגין שיקוף עמדת הלקוח (גם אם היא חריפה) עלול ליצור "אפקט מצנן" מסוכן.
החשש הוא מפני מדרון חלקלק. אם עורכי דין יתחילו לחשוש שכל ראיון עיתונאי עלול להסתיים בחיוב אישי של עשרות אלפי שקלים, אנו עלולים להגיע למצב שבו עורכי דין יהססו לייצג לקוחות במאבקים ציבוריים, או שימנעו מלהשמיע ביקורת לגיטימית על רשויות ועל נבחרי ציבור. הגבול בין "קביעת עובדה" לבין "הבעת דעה" הוא לעיתים דק מאוד וסובייקטיבי. לדרוש מעורך דין, בעיצומו של קרב משפטי יצרי, לשקול כל מילה במשקולות של רוקח כדי לוודא שאינו חוצה את הקו שבין טיעון לגיטימי לבין "עובדה כוזבת", הוא דרישה מכבידה מאוד.
יתרה מכך, ההנחה שעורך דין צריך לשמש כ"צנזור" של טענות לקוחו בפני התקשורת, מעמידה את עורך הדין בניגוד עניינים מובנה מול הלקוח. במקום להתמקד בטובת הלקוח ובקידום הנרטיב שלו, עורך הדין נאלץ להתמקד בהגנה על כיסו הפרטי. במקרה דנן, בית המשפט קבע כי לא היה חשש לאפקט מצנן כי מדובר היה בייחוס עבירה פלילית (ניצול מעמד) ללא בסיס, אך השאלה היא היכן יעבור הגבול בפעם הבאה?
פסק הדין הזה מלמד אותנו שיעור חשוב בזהירות. בית המשפט הבהיר כי חופש הביטוי והחסינות של עורכי דין אינם מוחלטים. כאשר עורך דין יוצא מגדרי כתבי הטענות אל המרחב התקשורתי, הוא חשוף. המסקנות העולות מפסק הדין ברורות:
-
הבחנה בין דעה לעובדה: בראיונות, יש להקפיד לסייג דברים כ"דעת מרשי" או "לשיטתנו", ולהימנע מקביעות עובדתיות נחרצות לגבי ביצוע עבירות על ידי הצד שכנגד, במיוחד אם אין לכך הוכחה חותכת.
-
בדיקת נאותות: עורך הדין אינו יכול להסתמך באופן עיוור על תחושות הלקוח. חובה לבדוק האם יש בסיס ראייתי לטענות קשות לפני שמפריחים אותן לאוויר העולם.
-
תום לב: התעלמות מהחלטות שיפוטיות קודמות שסותרות את הנרטיב של הלקוח, כפי שקרה במקרה זה בו הטענה לאכיפה בררנית כבר נדחתה, שומטת את הקרקע תחת הגנת "תום הלב".
לסיכום, המאבק המשפטי בבית הכרם הסתיים ב"פצעים" לשני הצדדים. אך עבורנו, הקהילה המשפטית, הוא משמש תזכורת לכך שהגלימה אינה שכפ"ץ חסין-כל, וכי המילים שאנו בוחרים – גם מחוץ לכותלי בית המשפט – נושאות עמן מחיר.
נתקלתם בסיטואציה דומה? מרגישים ששמכם הטוב נפגע או שאתם מתלבטים כיצד לנהל משבר תקשורתי-משפטי? משרדנו מתמחה בדיני לשון הרע ובניהול סכסוכים מורכבים. אתם מוזמנים לפנות אלינו לקבלת ייעוץ משפטי מקצועי.
