פסק הדין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בתל אביב, בתביעת הדיבה של הלל ביטון רוזן נגד "הייטק למען הדמוקרטיה" ורועי נוימן (ת"א 54587-08-23), הוא מסמך מרתק ומטריד כאחד.
השופט טל חבקין שרטט בפסק דינו את גבולות הגזרה החדשים של השיח הציבורי – גבולות שבהם ה"זירה התקשורתית" הופכת לזירת גלדיאטורים שבה כמעט הכל מותר, ובית המשפט נועל את שעריו בפני הנפגעים, תוך שהוא משית עליהם "קנס" חסר תקדים.
בלב פסק הדין עומדת הקביעה כי הכינויים "מכונת רעל", "פעילי תעמולה" והאשמות בדבר הפצת "רמיזות מחליאות" אינם עובדות שיש להוכיחן, אלא "הבעת דעה" החוסה תחת הגנת החוק. בית המשפט קבע כי בשיח פוליטי וציבורי, האדם הסביר מבין שגם אמירות נחרצות ופסקניות הן למעשה עמדה סובייקטיבית.
זוהי הרחבה דרמטית של הגנת "הבעת הדעה" לפי סעיף 15(4) לחוק. המשמעות המעשית היא שכאשר מדובר ב"איש ציבור" – והגדרת איש הציבור הורחבה כאן גם לעיתונאים בערוצים מסחריים – הרסן הותר. בית המשפט קבע למעשה כי ניתן לערוך סרטון בצורה מגמתית, להצמיד לפניו של אדם כיתובים קשים ואף להשמיט הבהרות מהותיות שמסר בשידור, ועדיין לחסות תחת הגנת תום הלב. הנימוק? "חופש הביטוי התקשורתי-פוליטי" מחייב לספוג גם ביקורת ארסית.
הלוגיקה הזו בעייתית. היא מוחקת את ההבחנה הדקה אך הקריטית בין ביקורת לגיטימית לבין דמוניזציה. כאשר בית המשפט קובע כי אי-פרסום הבהרה של הנפגע אינו שולל את תום הלב של המפרסם, הוא מעניק למעשה תעודת הכשר לחצי-אמת, שהיא לעיתים גרועה משקר שלם.
אולם, הנקודה המטרידה ביותר בפסק הדין אינה הניתוח המשפטי של דיני לשון הרע, אלא השורה התחתונה הכלכלית. בית המשפט לא הסתפק בדחיית התביעה, אלא בחר לחייב את התובע בהוצאות משפט בסכום דמיוני של 80,000 ש"ח (40,000 ש"ח לכל נתבע).
יש לומר את הדברים ביושר ובזהירות המתבקשת: פסיקת הוצאות בסדר גודל כזה בערכאת השלום, בתיק שאינו מורכב עובדתית בצורה יוצאת דופן ושלא התנהל במשך שנים רבות, היא חריגה ביותר בנוף המשפטי שלנו. בדרך כלל, בתי המשפט פוסקים הוצאות מתונות יותר, המביאות בחשבון את זכות הגישה לערכאות.
השופט נימק את הסכום הגבוה ברצון לייצר "תמריץ" שלא להגיש תביעות נגד ביקורת על אנשי ציבור, ולמנוע "אפקט מצנן" על חופש הביטוי. אך נשאלת השאלה – האם כדי למנוע אפקט מצנן על המבקרים, אנו מייצרים "אפקט מקפיא" על הנפגעים?
כאשר אדם ששמו הטוב נרמס (לתחושתו הסובייקטיבית והכנה) יודע שפנייה לבית המשפט עלולה להסתיים לא רק בדחיית תביעתו אלא ב"קנס" של עשרות אלפי שקלים, המסר ברור: דמך מותר. בית המשפט אותת בפסק דין זה כי הזירה לבירור מחלוקות היא הטוויטר והאולפנים, ולא היכלי הצדק. זוהי הפרטה של עשיית הצדק לידיים של מי שצעקתו חזקה יותר ברשתות החברתיות.
אין כל הצדקה עניינית להשית הוצאות עונשיות על תובע שפנה לבית המשפט בתום לב כדי להגן על שמו, גם אם בסופו של יום תביעתו נדחתה. הפער בין הוצאות משפט ריאליות לבין הסכום שנפסק כאן מעלה תהיות קשות באשר לאיזון שהופר לרעת התובעים בדיבה. האם ייתכן שמטוטלת חופש הביטוי נעה חזק מדי לכיוון אחד, עד שהיא רומסת בדרכה את הזכות החוקתית לשם טוב?
פסק הדין בעניין ביטון רוזן הוא קריאת כיוון, אך הוא אינו סוף פסוק. הוא מלמד אותנו כי ניהול תביעות לשון הרע בזירה הציבורית-פוליטית דורש היום מומחיות מיוחדת, אסטרטגיה מדויקת והבנה מעמיקה של הלכי הרוח המשתנים בפסיקה. זהו קרב שבו לא מספיק להיות צודק; צריך להיות חכם, ולדעת לנווט בתוך שדה מוקשים משפטי שבו ההגדרות של "אמת" ו"שקר" מתגמשות.
ההוצאות החריגות שנפסקו בתיק זה אמורות אמנם להרתיע, אך אסור להן לייאש. זכותו של אדם לשם טוב היא זכות יסוד, ומערכת המשפט נועדה לשרת גם אותה. האתגר כעת הוא לדעת כיצד לנסח את כתבי התביעה, כיצד לבודד את העובדות מהדעות, וכיצד לשכנע את בית המשפט שגם בעידן הרשתות החברתיות – ישנם קווים אדומים שאסור לחצות.
נתקלתם בפרסום פוגעני? שוקלים להגיש תביעת לשון הרע וחוששים מההשלכות? הזירה המשפטית משתנה, וכדי לנצח בה נדרש ליווי משפטי מקצועי, חד ובלתי מתפשר. משרדנו מתמחה בדיני לשון הרע וניהול משברים תקשורתיים-משפטיים. אנו מזמינים אתכם לפנות אלינו לקבלת ייעוץ משפטי אסטרטגי, כדי שנוכל להילחם על האמת שלכם – בחוכמה וביעילות.
