סוף פסוק לתביעות היסטוריות: העליון דחה את ערעור יורשי נפקדים מכפר בירווה וקבע – שעון ההתיישנות לא עוצר
בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, הבהיר נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, בהסכמת השופטים שטיין וכנפי-שטייניץ, כי חלון ההזדמנויות לתביעת פיצויי הפקעה בגין נכסים מלפני קום המדינה – נסגר סופית. בית המשפט דחה את הניסיון המשפטי היצירתי להגדיר את המדינה כ"נאמן" לכספי הפיצויים ובכך לעקוף את דיני ההתיישנות
בית המשפט העליון שם השבוע סוף לתקווה של יורשים רבים לתבוע פיצויים בגין קרקעות שהופקעו בשנות ה-50 של המאה הקודמת, לאחר שדחה על הסף ערעור של יורשי בעלי קרקעות מהכפר המנדטורי בירווה. פסק הדין, שניתן ביום חמישי האחרון (13.11.2025) על ידי הרכב של שלושה שופטים בראשות הנשיא יצחק עמית, ולצדו השופט אלכס שטיין והשופטת גילה כנפי-שטייניץ, מחדד פעם נוספת את הגבולות הנוקשים של דיני ההתיישנות במשפט הישראלי, גם כאשר מדובר בזכויות קניין היסטוריות.
במרכז הפרשה עומדת תביעתם של עיזבון המנוח מוחמד עישאן ויורשים נוספים ממשפחת עישאן. המערערים הם צאצאיה של המנוחה פאטמה מוחמד אברהים חגו עישאן, שהחזיקה טרם קום המדינה בזכויות מקרקעין בכפר בירווה. לאחר מלחמת העצמאות, הוכרזו המקרקעין כנכסי נפקדים והוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בהתאם לחוק נכסי נפקדים (1950). בהמשך, נרכשו הקרקעות על ידי רשות הפיתוח מתוקף "חוק הרכישה" (חוק רכישת מקרקעין, תשי"ג-1953).
המערערים פנו לראשונה לרשויות המדינה רק בנובמבר 2017, בבקשה לקבל "תעודת שחרור" לנכסים, מתוך כוונה לתבוע פיצויים. לאחר שנדחו בבית המשפט המחוזי בחיפה, הם ערערו לבית המשפט העליון.
הסוגיה המשפטית המרכזית שעמדה בלב הערעור נגעה לשאלה האם ניתן עדיין לתבוע פיצויי הפקעה בחלוף כ-70 שנה מההפקעה בפועל. המערערים ניסו לאתגר את הפסיקה הקיימת, וטענו כי מכיוון שמדובר בהפקעות היסטוריות שקדמו לחוק ההתיישנות (1958), הרי שאין עליהן התיישנות כלל. עוד טענו, כי המדינה מחזיקה בכספי הפיצויים בנאמנות עבור הבעלים המקוריים, ולכן כל עוד הנאמן (המדינה) לא כופר בנאמנותו – מירוץ ההתיישנות לא מתחיל.
בית המשפט העליון דחה טענות אלו מכל וכל. הנשיא עמית, שכתב את פסק הדין המרכזי, ביסס את החלטתו על "הלכת ארידור" המפורסמת ועל פסק הדין בעניין "תומא". הלכות אלו קבעו כי חוק ההתיישנות חל גם על פיצויי הפקעה, וכי נקבעה "תקופת מעבר" של 7 שנים להגשת תביעות ישנות – תקופה שהסתיימה זה מכבר.
"המערערים תוקפים, הלכה למעשה, הלכות שנקבעו על ידי בית משפט זה", כתב הנשיא עמית בפסק הדין. הוא הדגיש כי הטענה שהלכת ארידור אינה חלה על חוק הרכישה כבר נדחתה בעבר במפורש. באשר לטענה כי הפקעות מלפני 1958 חסינות מהתיישנות, הבהיר בית המשפט כי סעיפי חוק ההתיישנות החילו את הוראות החוק גם על תביעות עבר, וכי הטענה עומדת בניגוד לפסיקה עקבית.
אחת הטענות המעניינות שהעלו המערערים הייתה כי המדינה, מעצם היותה רשות ציבורית, משמשת כנאמן לכספי הפיצויים, ולכן לא יכולה לטעון להתיישנות. הנשיא עמית דחה קונסטרוקציה משפטית זו, תוך שהוא מצטט פסיקה קודמת: "אין כל יסוד לפיקציה, לפיה כספי הפיצויים מוחזקים במעין-נאמנות על ידי הרשות עבור בעל המקרקעין המופקעים". בית המשפט הסביר כי קבלת טענה כזו תהפוך את היוצרות ותבטל למעשה את מוסד ההתיישנות בדיני ההפקעות, בניגוד לרציונל המשפטי ולחוק הפיצויים עצמו, הקובע תקופת התיישנות ברורה של 15 שנה.
כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המערערים כי מכתבים שקיבלו בעבר מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים מהווים "הודאת בעל דין" המאפסת את שעון ההתיישנות. נקבע כי עצם העברת בקשה לוועדה לבדיקה בירוקרטית אינה מהווה הודאה בחוב.
לקראת סיום פסק הדין, התייחס הנשיא עמית לטענת הצדק שהעלו המערערים, לפיה התוצאה משאירה אותם ללא פיצוי על קרקע שהייתה בבעלות משפחתם. בית המשפט ציין כי "כוח התביעה היה בידי המערערים כל השנים". עמית הדגיש כי יורשים אחרים של אותה מנוחה (פאטמה) דווקא פעלו בזמן, הגישו תביעה בתוך "תקופת המעבר" שקבע העליון בעבר, וזכו לפיצויים. "לא כך עשו המערערים, שפנייתם הראשונה למשיבים נעשתה רק ב-2017", נכתב בפסק הדין. השתהות זו של עשרות שנים, הרבה מעבר למועדים שקבע החוק והפסיקה, היא שהובילה בסופו של דבר לדחיית התביעה.
הערעור נדחה על הסף, והמערערים חויבו לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח. פסק דין זה מצטרף לשורה של פסקי דין מהשנים האחרונות, המבצרים את סופיות הדיון בתביעות מקרקעין מתקופת קום המדינה, ומבהירים כי גם לסוגיות נצחיות לכאורה – יש תאריך תפוגה משפטי.
ע"א 20122-03-25
