חופש הביטוי וחופש היצירה הם נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית. הם הזכות שלנו לחלום, ליצור, לבקר ואפילו להרגיז. אבל השבוע, בפסק דין מהדהד שיצא תחת ידיו של השופט רונן אילן בבית משפט השלום בתל אביב, שורטט מחדש הקו האדום הבוהק שבין יצירה ספרותית לבין חיסול חשבונות אישי מכוער. פסק הדין בעניין שטיינהרט נ' אשד (ת"א 49593-12-22) הוא תמרור אזהרה לכל מי שחושב שניתן להסתתר מאחורי הכותרת "רומן בדיוני" כדי לשפוך את דמו של אדם בכיכר העיר.
הסיפור, כפי שעולה מפסק הדין, נשמע כמעט דמיוני בעצמו. סופר ועיתונאי בשם אליהו אשד מסתכסך עסקית עם שותפו לשעבר, עמית שטיינהרט. זמן קצר לאחר מכן, הוא מתחיל לפרסם רומן מתח בשם "ההונאה הבולגרית". במרכז הספר עומד "נבל" – דמות של ישראלי המרצה בבולגריה, עוסק בנדל"ן, מוצג כראש ארגון פשע, כבוגד וכנוכל שגונב מחבריו. הסופר, כמובן, הקפיד להוסיף את "תניית הפטור" המוכרת: "כל קשר למציאות מקרי בהחלט".
אלא שבית המשפט לא קנה את "הבלוף" הזה. השופט אילן קבע נחרצות: "חופש היצירה אין פירושו הזכות לעוול". זהו משפט מפתח שצריך להדהד בכל הוצאת ספרים ובכל חדר עבודה של סופר בישראל.
החידוש המשפטי והחשיבות של פסק הדין טמונים באופן בו בית המשפט ניפץ את הגנת ה"בידיון". הסופר טען כי מדובר בדמיון, אך בית המשפט החיל את "מבחן המכר הסביר". לא מעניין אותנו אם הקורא האקראי מחדרה יזהה את התובע. השאלה היא האם הסביבה הקרובה, החברים, הקולגות והמשפחה, יקראו את הספר ויגידו: "רגע, זה עמית!".
והמסקנה הייתה בלתי נמנעת. הדמיון לא היה רק בעיסוק (מרצה בסופיה, מומחה למודיעין, עוסק בנדל"ן), אלא חדר לפרטים האינטימיים והכואבים ביותר: השמנת יתר קיצונית, סוכרת וניתוח לקיצור קיבה. בית המשפט קבע כי הנתבע השתמש בפרטים רפואיים חסויים אלו כמוטיב מרכזי כדי ללעוג לתובע ולבזותו. כאשר סופר לוקח את התיק הרפואי של שותפו לשעבר ומלביש אותו על "הנבל" בספרו, זו אינה ספרות – זו נקמה אלימה.
יתרה מכך, התברר כי הנתבע לא רק כתב, אלא פעל אקטיבית כדי לוודא שהזיהוי ייעשה. הוכח כי חיפוש שמו של התובע בגוגל הוביל לספר, וכי הנתבע השתמש בתמונת "אילוסטרציה" של אדם הודי ששמו הפרטי הוא "Amit". כפי שציין השופט, אין כאן יד המקרה, אלא "כוונת מכוון" ו"זדון".
בית המשפט לא הסתפק בנזיפה. הוא חייב את הסופר בפיצויים של 200,000 ש"ח (לשון הרע ופגיעה בפרטיות) ועוד 50,000 ש"ח הוצאות. אך הסנקציה המשמעותית ביותר היא הצו לשיכתוב ההיסטוריה – או במקרה הזה, שיכתוב הספר. בית המשפט הורה לנתבע לשנות את דמות הנבל מן היסוד: לנתק את הקשר לישראל, לאקדמיה ולמחשבים, ולהסיר כל זכר למחלות ולניתוחים. הספר, במתכונתו הנוכחית, הפך לסחורה אסורה.
טיפים לסופרים: איך לכתוב בלי להיתבע?
כעורך דין שמייצג הן נפגעי לשון הרע והן נתבעים, אני נתקל לא אחת בשאלה: איפה עובר הגבול? הנה מספר כללי ברזל שנגזרים ישירות מפסק הדין הזה ומניסיוני:
-
תניית פטור היא לא שכפ"ץ: אל תחשבו שאם כתבתם "הקשר למציאות מקרי", אתם מוגנים. אם הפרטים מזהים אדם ספציפי, המשפט הזה שווה כקליפת השום.
-
שנו את ה-DNA של הדמות: אם אתם מבססים דמות על אדם אמיתי (וזה לגיטימי באמנות), עליכם לטשטש את עקבותיו לחלוטין. אל תסתפקו בשינוי שם. שנו מגדר, גיל, מקצוע, עיר מגורים ומאפיינים פיזיים בולטים. אם המודל שלכם הוא מרצה למדעי המדינה עם סוכרת, הדמות בספר צריכה להיות ספורטאי אולימפי שחי בנורבגיה.
-
היזהרו מפרטים אינטימיים: שילוב של פרטים רפואיים מדויקים, היסטוריה משפחתית ספציפית או אירועים פרטיים ייחודיים, הוא המתכון הבטוח ביותר לזיהוי "על ידי המכר הסביר". זהו גם המוקש שיוביל לתביעה על פגיעה בפרטיות, שהיא לעיתים קלה יותר להוכחה מלשון הרע.
-
אל תעזרו לקורא להבין: אם כתבתם ספר, אל תרוצו לפייסבוק או לראיונות עיתונאיים ותרמזו על מי מדובר. בפסק הדין הנוכחי, הראיונות שהעניק הסופר והאזכור המפורש של שם התובע בהקשר לספר, היוו "אקדח מעשן" שסייע להרשעתו.
-
מבחן ה"למה": שאלו את עצמכם בכנות – האם הדמיון נדרש לעלילה, או שמא הוא נועד כדי לפגוע, להגחיך או "להחזיר" למישהו? בתי המשפט יודעים להריח נקמה מקילומטרים.
פרשת "ההונאה הבולגרית" מלמדת אותנו שהמקלדת היא כלי רב עוצמה. השימוש בה מחייב אחריות. בית המשפט הוכיח כי הוא לא יהסס להיכנס לקרביים של יצירה ספרותית ולבצע בה ניתוח כירורגי כשהיא משמשת כסות לעוולה אזרחית.
אם אתם מרגישים שמישהו עשה שימוש ביצירה, בכתבה או בפוסט כדי לפגוע בשמכם הטוב תוך הסתתרות מאחורי מסכות של "בדיון" או "סאטירה", או אם אתם יוצרים שרוצים לוודא שהיצירה הבאה שלכם לא תעלה לכם מאות אלפי שקלים – אתם מוזמנים לפנות למשרדנו. אנו מתמחים בניהול משברים תקשורתיים ומשפטיים בתחום לשון הרע והגנת הפרטיות, ונדאג להעניק לכם את הליווי המקצועי והחד ביותר.
