במשך שנים ארוכות, המסדרונות המשפטיים בישראל היוו זירה למאבקים על זכויות קניין היסטוריות. יורשים, דור שני ושלישי, ביקשו לתקן עוולות עבר – אמיתיות או נטענות – ולדרוש פיצויים בגין קרקעות שהופקעו מסביהם בראשית ימי המדינה. אולם, פסק דין מהדהד שניתן בשבוע שעבר (13.11.2025) בבית המשפט העליון, בתיק ע"א 20122-03-25 עיזבון המנוח מוחמד עישאן נ' משרד האוצר, מבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: רכבת הפיצויים ההיסטוריים עזבה את התחנה, והשערים ננעלו.
פסק הדין, שנכתב על ידי נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, בהסכמת השופטים אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ מהווה תמרור אזהרה בוהק לכל מי שסבור כי זכות התביעה היא נצחית.
בלב הערעור עמדה משפחת עישאן, יורשיה של בעלת קרקעות מהכפר בירווה, שביקשו פיצויים על נכסים שהוכרזו כנכסי נפקדים והופקעו בשנות ה-50 לפי חוק הרכישה. הטענה המרכזית והיצירתית שניסו המערערים לבסס הייתה טענת "הנאמנות". לשיטתם, המדינה המחזיקה בקרקע או בכספי הפיצויים משמשת כ"נאמן" עבור הבעלים המקוריים. לפי דיני הנאמנות, מירוץ ההתיישנות מתחיל רק כאשר הנאמן כופר בנאמנותו. מכיוון שהמדינה מעולם לא הודיעה רשמית "איני הנאמן שלכם", טענו היורשים, השעון מעולם לא החל לתקתק.
בית המשפט העליון דחה קונסטרוקציה משפטית זו מכל וכל. השופטים קבעו כי אין יסוד לפיקציה משפטית הרואה במדינה "נאמן" לצורך פיצויי הפקעה. קבלת טענה כזו הייתה מרוקנת מתוכן את מוסד ההתיישנות כולו, שכן משמעותה היא שניתן לתבוע פיצויים גם בעוד מאה או מאתיים שנה. הניסיון להחיל יחסי נאמנות פרטיים על המשפט המנהלי-ציבורי נכשל, ובצדק. מערכת משפט חייבת ודאות, ותקציב מדינה אינו יכול להיות חשוף לתביעות ענק בלתי צפויות מקץ שבעה עשורים.
נקודה קריטית נוספת בפסק הדין היא אשרור מעמדה של "הלכת ארידור" והחלתה גם על חוק הרכישה (חוק רכישת מקרקעין, תשי"ג-1953). בעבר, שררה אי-בהירות מסוימת: האם חוק ההתיישנות חל על הפקעות? מתי מתחיל המירוץ? בהלכת ארידור נקבע כי חוק ההתיישנות חל, אך ניתנה "תקופת מעבר" של 7 שנים, חלון הזדמנויות שאפשר ליורשים להגיש תביעות.
במקרה של משפחת עישאן, בית המשפט ציין בחדות כי בעוד יורשים אחרים של אותה מנוחה ניצלו את חלון ההזדמנויות וזכו בפיצוי, המערערים הנוכחיים "ישנו על זכויותיהם". פנייתם הראשונה לרשויות נעשתה רק ב-2017, הרבה אחרי שתקופת המעבר הסתיימה. זהו מסר משפטי חד: המשפט אינו סובל שיהוי קיצוני. מי שישן על זכויותיו במשך 60 או 70 שנה, אל לו להלין כשהוא מתעורר למציאות משפטית שבה הדלת סגורה.
עורכי הדין של המערערים ניסו להיאחז גם בחלופת מכתבים מול האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בטענה שמכתבים אלו מהווים "הודאת בעל דין" המאפסת את ההתיישנות. גם כאן, בית המשפט גילה סקפטיות בריאה ודחה את הטענה. נקבע כי עצם העובדה שפקיד ממשלתי עונה לפנייה ומעביר אותה לבדיקה בוועדה, אינה מהווה הודאה בחוב. זוהי קביעה חשובה המגינה על הרשות המנהלית: אם כל מכתב תשובה נימוסי היה נחשב להודאה משפטית בחוב, הרשויות היו מפסיקות לענות לאזרחים מחשש לתביעות.
פסק הדין בתיק ע"א 20122-03-25 מהווה למעשה "מכת מוות" למרבית תביעות הפיצויים ההיסטוריות שטרם הוגשו. הטענות כי הפקעות מלפני חוק ההתיישנות (1958) חסינות מהתיישנות – נדחו. הטענות לנאמנות קונסטרוקטיבית – נדחו.
כמשפטנים, אנו מחויבים לאמת המקצועית, גם כשהיא כואבת ללקוח פוטנציאלי. המסקנה המתבקשת היא שמרחב התמרון בתביעות אלו הצטמצם כמעט לאפס. בתי המשפט מאותתים כי הם מעוניינים בסופיות הדיון. הם אינם מעוניינים לפתוח מחדש את ספרי המקרקעין של 1948 או 1953. מבחינת בית המשפט העליון, האיזון בין זכות הקניין לבין אינטרס הציבור בוודאות ויציבות, הוכרע לטובת האחרון.
עם זאת, חשוב לזכור: כל מקרה לגופו. לעיתים קיימות נסיבות עובדתיות חריגות, מסמכים ספציפיים או פעולות אקטיביות של הרשות שעשויות, במקרים נדירים, לשנות את התמונה ולעצור את מירוץ ההתיישנות. החוכמה היא לדעת לזהות מתי מדובר בקרב אבוד מראש, ומתי קיים סדק צר שדרכו ניתן לעבור.
תחום המקרקעין וההפקעות, ובפרט בתיקים היסטוריים מורכבים, דורש מומחיות ספציפית, מחקר מעמיק והבנה דקה של הפסיקה העדכנית ביותר. הגשת תביעה ללא בדיקת היתכנות מקצועית עלולה להוביל לא רק למפח נפש, אלא גם לחיוב בהוצאות משפט כבדות, כפי שקרה למערערים בתיק זה.
אם נתקלתם בבעיה דומה, או שיש בידכם זכויות היסטוריות שטרם ביררתם את מעמדן, אל תפעלו בחלל ריק. אני מזמין אתכם לפנות למשרדנו לקבלת ייעוץ משפטי ראשוני, לבחינה מקצועית ושקולה של סיכויי התביעה שלכם.
