בית המשפט הכריע: הקבלן מרואן נופי ישלם מאות אלפי שקלים לראש העיר אילת ובכירי החברה הכלכלית בגין הוצאת דיבה
בפסק דין נוקב דחה בית משפט השלום באילת את טענותיו של הקבלן נופי לשחיתות, שוחד ו"תפירת מכרזים" מצד ראש העיר מאיר יצחק הלוי ומנכ"ל חכ"א אבי כהן. השופטת ליאורה אדלשטיין קבעה כי נופי לא הוכיח "אמת בפרסום" וייחס לתובעים מעשים פליליים חמורים ללא בסיס ראייתי. מנגד, התביעה נגד הפעיל החברתי אילן ברגמן נדחתה מחמת היעדר יריבות משפטית מול התאגיד העירוני
בית משפט השלום באילת, ביושבו כערכאה אזרחית, נתן ביום 19 בנובמבר 2025 פסק דין מהדהד המסיים סאגה משפטית ארוכת שנים ורווית יצרים בעיר הדרומית. כבוד השופטת ליאורה אדלשטיין קיבלה באופן חלקי את תביעות לשון הרע שהגישו ראש העיר לשעבר, מאיר יצחק הלוי, מנכ"ל החברה הכלכלית לאילת (חכ"א), אבי כהן, והחברה הכלכלית עצמה, נגד הקבלן מרואן נופי וחברתו. מנגד, דחה בית המשפט את התביעה שהוגשה נגד הפעיל החברתי אילן ברגמן, וכן דחה את התביעה הנגדית שהגיש נופי.
במרכז הפרשה עמדו שורה של פרסומים חמורים שהפיץ הקבלן מרואן נופי, ובהם האשמות קשות ביותר כלפי צמרת העירייה והחברה הכלכלית. נופי טען, בין היתר, לקיומה של מערכת שחיתות מסועפת הכוללת קבלת שוחד, גניבת כספי ציבור בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים, ו"תפירת מכרזים" לטובת מקורבים, ובראשם אחיו של הנתבע, סמי נופי.
פסק הדין חושף את חומרת הביטויים בהם השתמש נופי. במפגש עם דיירים בפרויקט "מחיר למשתכן" ובסדרת מכתבים וסרטונים, כינה נופי את ראש העיר הלוי בכינויים כגון "נחש, נוכל, רמאי, גנב" וטען כי "מקומו היחיד זה בית כלא". הוא אף הגדיל לעשות וכינה את ראש העיר "ראש ארגון הגנבים" וטען כי מתבצעות מעילות של מעל 50 מיליון שקלים. כלפי מנכ"ל חכ"א, אבי כהן, טען נופי כי הוא שותף סמוי בקבלת כספי שוחד וכי הוא מאשר עבודות לקויות בכביש 90 ובפרויקטים נוספים תוך סיכון חיי אדם.
קו ההגנה המרכזי של נופי היה טענת "אמת דיברתי". הוא ניסה לשכנע את בית המשפט כי דבריו מבוססים על עובדות, והציג מסמכים שונים, בהם כרטסת הנהלת חשבונות המעידה לכאורה על העברות כספים, וחשבוניות הנוגעות לכמויות אספלט ומצעים בכבישים. נופי טען כי אחיו, סמי, התוודה בפניו על תשלומי שוחד לאבי כהן וכי בידיו ראיות לביצוע עבודות רשלניות שחכ"א שילמה עליהן מחיר מופקע.
אולם, השופטת אדלשטיין דחתה את גרסתו של נופי מכל וכל וקבעה כי הוא לא הרים את הנטל להוכחת אמיתות הפרסומים. בפסק הדין נמתחה ביקורת נוקבת על התנהלותו הדיונית של נופי, שנמנע באופן עקבי מלזמן לעדות את האנשים שיכלו לכאורה לאמת את גרסתו. "הנתבע לא זימן את סמי נופי או את מר איוב חמו או את בנו של סמי… שיאמתו את דבריו בנוגע לתשלומי השוחד", נכתב בפסק הדין. כמו כן, ציינה השופטת כי נופי לא הביא מהנדסים, מפקחים או גורמים מקצועיים שיתמכו בטענותיו ההנדסיות לגבי הליקויים בכביש 90 או במגרש 18.
בית המשפט קבע כי הפרסומים מהווים "לשון הרע ברף חומרה גבוה", הכולל ייחוס עבירות פליליות חמורות ביותר לאנשי ציבור, מבלי שהדבר הוכח.
לאור חומרת הדברים, היקפם והעובדה שהנתבעים סירבו להתנצל, פסק בית המשפט פיצויים משמעותיים: מרואן נופי וחברתו חויבו לשלם למנכ"ל חכ"א, אבי כהן, סך של 300,000 ש"ח. לראש העיר, מאיר יצחק הלוי, ישלם נופי 200,000 ש"ח. לחברה הכלכלית לאילת (חכ"א) נפסק פיצוי בסך 100,000 ש"ח. בנוסף, חויבו הנתבעים בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ לכל אחד מהתיקים.
במקביל דן בית המשפט בתביעה שהגישה החברה הכלכלית (חכ"א) נגד הפעיל החברתי אילן ברגמן, שפרסם גם הוא סרטונים ופוסטים נגד התנהלות החברה. התביעה נגד ברגמן נדחתה, אך לא משום שבית המשפט מצא את דבריו כאמת.
השופטת אדלשטיין קבעה כי ברגמן, בדומה לנופי, לא הוכיח שדיבר אמת ואף לא הכחיש את הפרסומים. הזיכוי נבע מסיבה משפטית ("היעדר יריבות"): התובעת בתיק זה הייתה החברה הכלכלית (התאגיד), בעוד שהפרסומים של ברגמן כוונו נגד מנהליה ועובדיה באופן אישי. בית המשפט קיבל את הטענה כי לתאגיד אין עילת תביעה בגין לשון הרע על עובדיו, אלא אם הוכח נזק לתאגיד עצמו – דבר שחכ"א לא הצליחה להוכיח. השופטת ציינה כי ברגמן לא הוכיח את דבריו, אך דחתה את התביעה נגדו ללא צו להוצאות, תוך שהיא מציינת שרק בשלב ההוכחות העלה לראשונה את טענת היעדר היריבות.
פסק הדין מהווה תמרור אזהרה ברור לכל מי שעושה שימוש ברשתות החברתיות ובמדיה כדי להטיח האשמות פליליות באנשי ציבור ללא תשתית ראייתית מוצקה. בית המשפט הבהיר כי חופש הביטוי אינו מהווה היתר להכפשה חסרת רסן, וכי "מאבק בשחיתות" מחייב בראש ובראשונה היצמדות לאמת ועובדות בדוקות.
ת"א 12789-04-19
