"שלום בית" בעלות של מיליוני שקלים: ביהמ"ש דחה את גרסת איש הנדל"ן וחייב אותו להחזיר הלוואות עתק לגיסו לשעבר
בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את תביעתו של בעל חנות נעליים נגד גיסו לשעבר, איש עסקים אמיד, וקבע כי עליו להשיב הלוואות בסך מיליוני שקלים. השופט דחה את טענת ההגנה כי מסמכי ההלוואה נחתמו רק כדי "לקבל שקט במשפחה" וכי התובע הוא מהמר כפייתי שחובו קוזז בהימורי "ווינר". גם בניו של הנתבע חויבו כערבים, למרות שלא צוין במפורש כי חתמו ככאלה.
פסק דין חריף שניתן (23.11.2025) בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, חושף סכסוך משפחתי וכספי סבוך שכלל הקלטות סתר, טענות להתמכרות להימורים והלוואות ענק במזומן, ומסתיים בחיוב כספי דרמטי של אב ושני בניו.
השופט נפתלי שילה קיבל את רוב תביעתו של אריה נוחי, בעל חנות למוצרי הנעלה, נגד גיסו לשעבר, אהוד שי, וילדיו דולב וכדורי שי. בפסק הדין נקבע כי הנתבעים ישלמו לתובע סכום קרן של 2.6 מיליון ש"ח (שבתוספת ריבית והצמדה מ-2020 יגיע לסכום של למעלה מ-3.3 מיליון ש"ח), לאחר שהוכח כי אהוד שי לווה כספים רבים מגיסו לאורך כעשור לצורך השקעות נדל"ן, אך נמנע מלהחזירם.
מערכת היחסים בין הצדדים הייתה הדוקה במשך שנים רבות. אריה היה נשוי לאחותו של אהוד, אורלי. אהוד, בעל קיוסק שבו נמכרו גם טופסי לוטו וטוטו, החל לפני כ-20 שנה לרכוש דירות להשקעה ונעזר בהלוואות מבני משפחה, ביניהם אריה.
התובע טען בבית המשפט כי החל משנת 2012 העביר לאהוד סכומי כסף גדולים, לרוב במזומן. אולם, לטענתו, אהוד התגלה כ"נוכל" ו"שקרן סדרתי" שדחה שוב ושוב את מועד הפירעון. כראיה מרכזית הציג התובע המחאה על סך 2.6 מיליון ש"ח שנתן לו אהוד בפברואר 2020, וכן שורה של מסמכי התחייבות עליהם חתמו אהוד ובניו לאורך השנים.
מנגד, הציג אהוד שי קו הגנה יצירתי. לטענתו, התביעה כולה נובעת מ"קנאה בלתי נשלטת" בהצלחתו הכלכלית. אהוד טען כי אריה הוא מהמר כפייתי שמילא בקיוסק שלו טופסי "ווינר" באובססיביות, בסכומים של כ-90,000 ש"ח בחודש, מבלי לשלם עליהם. לשיטתו, החוב קוזז מול חובות ההימורים והחזרים במזומן ששולמו "מתחת לשולחן". באשר למסמכים ולהמחאות עליהם חתם – טען אהוד כי אלו נחתמו אך ורק כדי לרצות את אריה ואת אחותו אורלי, "לקבל שקט במשפחה" ולמנוע קרע, ולא כי היה חוב אמיתי.
השופט שילה לא התרשם מגרסת הנתבע. בפסק הדין דחה השופט את הטענה כי איש עסקים מנוסה, שרכש שבע דירות ושימש בעברו כשוטר, יחתום על המחאה בסך 2.6 מיליון ש"ח רק לשם "שלום בית". "אם לא היה מדובר בחוב בסכום זה, מדוע שיחתום על ההמחאה?", תהה השופט בפסק הדין.
הראיות שהכריעו את הכף היו הקלטות סתר ותמלולי שיחות בין אריה ואורלי לבין אהוד. באחת השיחות המוקלטות נשמע אהוד אומר במפורש: "2.5 מיליון אני אביא לך ברגע שאני יכול לקחת הלוואה… כמו שסיכמנו אתך". בשיחה אחרת אישר: "אני לא מתווכח אתו… מגיע לו. אני לא אומר שלא מגיע".
השופט קבע כי הקלטות אלו סותרות חזיתית את גרסת ההגנה בבית המשפט. בנוסף, טענת הקיזוז בגין הימורי ה"ווינר" קרסה, לאחר שאהוד הציג קבלות על סך זניח של 7,000 ש"ח בלבד, אל מול טענה לחובות של מיליונים, ולא הצליח להוכיח כי הקבלות אכן שייכות לתובע.
השופט מתח ביקורת על ניסיונו של אהוד להציג עצמו כקורבן של "הנדסת תודעה" או כ"עציץ וגולם" שנכנע ללחצים משפחתיים. "התנהלותו של הנתבע… דומה להתנהלותו מול בן דודו עזרא, שאף הוא הלווה לו כספים והנתבע לא פרע את חובו", ציין השופט, כשהוא מתייחס להליך משפטי קודם שבו חויב אהוד לשלם מיליונים לבן משפחה אחר.
חלק משמעותי בפסק הדין עוסק באחריותם של בניו של אהוד, דולב וכדורי שי. השניים חתמו על גב ההמחאות, אך טענו להגנתם כי היו צעירים חסרי ניסיון, כי לא נכתב ליד חתימתם המילה "ערב", וכי חתמו רק כדי לאשר את ידיעתם על החוב למקרה שאביהם ילך לעולמו.
השופט שילה דחה גם טענה זו, תוך הסתמכות על פקודת השטרות והפסיקה. נקבע כי חתימה על גב שטר, גם ללא המילים המפורשות "ערבות אוואל", יכולה לחייב כערבות אם כוונת הצדדים הייתה ברורה. השופט השתכנע מעדות התובע כי הבנים ידעו שהם חותמים כערבים להתחייבויות אביהם. "העובדה שההמחאות לא הוצגו לפירעון ולא חוללו, לא פוטרת את חבות הערב", הבהיר השופט.
בסיכומו של דבר, בית המשפט חייב את אהוד שי ואת בנו כדורי (שחתם על ההמחאה הגדולה) לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סך של 2.6 מיליון ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום 10.2.2020. הבן השני, דולב, חויב בסכום נמוך יותר של כ-1.75 מיליון ש"ח (בצירוף ריבית והצמדה מ-2016), בהתאם להמחאות עליהן חתם.
בנוסף לסכום הפיצוי הכבד, הנתבעים חויבו לשלם את מלוא אגרת המשפט (בסך למעלה מ-85 אלף ש"ח) וכן שכר טרחת עורכי דין בסך 100,000 ש"ח.
ת"א 4785-04-23
