בית משפט השלום דחה את תביעת הדיבה של ד"ר יפעת בן חי-שגב נגד גיא פלג, עמליה דואק וחדשות 12: "חופש הביטוי גובר"
בפסק הדין דחה השופט רון גולדשטיין את התביעה בסך חצי מיליון שקלים שהגישה העדה בתיק 4000. בית המשפט קבע כי הדיווחים שקשרו בין עדותה לבין מינויה לדירקטורית בדואר חוסים תחת הגנות "אמת בפרסום" ו"תום הלב". התובעת תשלם הוצאות משפט חריגות בסך כ-47 אלף ש"ח
בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה ביום רביעי האחרון (26.11.2025) את תביעת לשון הרע שהגישה ד"ר יפעת בן חי-שגב, לשעבר יו"ר מועצת הכבלים והלוויין ועדה מרכזית בתיק 4000, נגד עיתונאי חדשות 12 גיא פלג ועמליה דואק, ונגד חברת החדשות עצמה. התביעה, שעמדה על סך 500,000 ש"ח, נסובה סביב פרסומים שקשרו בין עדותה של בן חי-שגב במשפט נתניהו לבין קידום מינויה לתפקיד דירקטורית בחברת דואר ישראל.
פסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופט רון גולדשטיין, משרטט את הגבולות שבין השמירה על שמו הטוב של איש ציבור לבין זכותה של התקשורת למתוח ביקורת על מהלכים שלטוניים, וקובע כי במקרה דנן – ידו של חופש הביטוי על העליונה.
במוקד התביעה עמדו שני פרסומים מיולי 2023. הראשון, כתבת תחקיר של עמליה דואק תחת הכותרת "האם חברות ממשלתיות הופכות למפעל ג'ובים", בה הוזכר כי שר התקשורת שלמה קרעי מבקש למנות את בן חי-שגב לדירקטורית בדואר, תוך ציון העובדה כי הייתה עדה במשפט נתניהו והתביעה ביקשה להכריז עליה כעדה עוינת . הפרסום השני היה דברי פרשנות של גיא פלג ב"אולפן שישי", שטען כי השר קרעי "נלחם" למען המינוי של מי ש"נתנה עדות פצצה בשביל נתניהו", והוסיף את האמירה השנויה במחלוקת: "צריכים לשלם לה ולדאוג לה".
בן חי-שגב טענה כי הפרסומים מייחסים לה "עסקת שוחד" של הטיית עדות תמורת ג'וב, ומהווים שקר מוחלט שפגע קשות בשמה הטוב. מנגד, הנתבעים טענו כי מדובר בביקורת לגיטימית על השרים הממנים ולא בהאשמה פלילית כלפי התובעת, וכי עומדות להם הגנות החוק.
השופט גולדשטיין קיבל בשלב הראשון את טענת התובעת כי הפרסומים אכן מהווים "לשון הרע" במבחן האובייקטיבי, שכן הם עלולים ליצור רושם של מניע פסול ופוגעים במשרתה הציבורית. עם זאת, השופט קיבל את פרשנות ההגנה כי מטרת הפרסומים הייתה ביקורת על הדרג הפוליטי הממנה, כאשר התובעת שימשה כמעין "תוצר לוואי" (By-product) של אותה ביקורת.
לגבי הכתבה של עמליה דואק, קבע בית המשפט כי עומדת לה הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק). השופט ציין כי הגרעין העובדתי היה נכון: השר אכן ביקש למנותה, והיא אכן הייתה עדה שהתביעה ביקשה להכריז עליה כעוינת (בקשה שנדחתה פורמלית אך הובילה להתרת חקירה נגדית בשל סתירות). בית המשפט קבע כי השמטת פרטים מסוימים, כמו הכללתה בנבחרת הדירקטורים, לא הפכה את הדיווח לכזב.
לגבי דבריו של גיא פלג, קבע השופט כי עומדת לו הגנת "תום הלב" (סעיף 15 לחוק) תחת הקטגוריה של הבעת דעה על אנשי ציבור. השופט הדגיש כי דבריו של פלג נאמרו במסגרת פאנל פרשנים ונתפסו כדעה פוליטית נוקבת על המניעים של השר קרעי, ולא כקביעה עובדתית שבן חי-שגב נטלה שוחד.
נקודה מרכזית בהכרעה הייתה העובדה שבזמן אמת, המינוי של בן חי-שגב אכן עוכב על ידי גורמי הייעוץ המשפטי ורשות החברות לצורך בדיקת "זיקה פוליטית", עובדה שהתובעת נמנעה מלהציג את מלוא הראיות לגביה. "מקום בו רשות רגולטורית פועלת לבדיקת מינוי מסוים עקב חשש לזיקה פוליטית", כתב השופט, "אין מקום לקבוע כי הבעת דעה על אותו מינוי… היא בגדר הבעת דעה שלא בתום לב".
בית המשפט דחה את טענת התובעת כי יש לשלול מהנתבעים את ההגנות משום שסירבו לפרסם תיקון. השופט קבע כי הנוסח שדרשה בן חי-שגב לא היה תיקון עובדתי, אלא דרישה ל"הלקאה עצמית" של כלי התקשורת, ולכן הסירוב לפרסמו היה מוצדק.
בסיום פסק הדין ציין השופט כי התובעת היא אשת מקצוע עתירת זכויות וכי תביעתה הוגשה מתוך רצון כן להגן על שמה, אך במשטר דמוקרטי נדרשת "סיבולת מסוימת מצד המבקשים ליטול חלק בעשייה הציבורית כלפי ביקורת".
לאור התוצאה, חייב בית המשפט את ד"ר בן חי-שגב לשלם לנתבעים שכר טרחת עו"ד בסך 45,000 ש"ח ועוד 2,500 ש"ח הוצאות משפט.
ת"א 64762-01-24
