"אי אפשר להמיר תביעה בבעלות": בית המשפט המחוזי דחה דרישת משפחה בדואית לבעלות על קרקע ברהט על סמך פתק בכתב יד משנת 1978
בפסק דין עקרוני שניתן השבוע, דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה להכרה בבעלות על כ-90 דונם, שהתבססה על תשריט ישן עם הכיתוב "שטח חליף". השופט קבע: קרקעות מדינה אינן מחולקות "בהבל פה" או באמצעות שרבוטים על מפות, והתנהלות התובעים לאורך עשרות שנים הוכיחה כי ידעו שמעמדם הוא של מחזיקים בלבד ולא של בעלים
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה (29.11.2025) תביעה של תושבי הפזורה הבדואית להכרה בבעלותם על קרקעות יקרות ערך באזור העיר רהט. פסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופט יעקב דנינו, שופך אור על סוגיה רגישה ומורכבת ביחסי המדינה והאוכלוסייה הבדואית בנגב: מעמדם של מסמכים היסטוריים לא רשמיים והסכמות "בעל פה" מול חוקי המקרקעין הנוקשים של מדינת ישראל.
במרכז הפרשה עומדת חלקת קרקע בשטח של כ-90 דונם ("מתחם ב'"), שנמסרה בסוף שנות ה-70 למנוח יוסף אחמד עבד אלקאדר ולמשפחתו. המסירה בוצעה לאחר שהמדינה הפקיעה מידי המשפחה קרקע אחרת ("חזאן 2") לצורך הקמת העיר רהט ואכלוסה.
התובעים, מוחמד עבד אלקאדר ובנו של המנוח סעיד עבד אלקאדר הציגו בפני בית המשפט מסמך המכונה "מסמך החליף". מדובר היה בתשריט לא ברור משנת 1978, עליו נכתב בכתב יד כי השטח נמסר למנוח "כשטח חליף לשטח תביעת הבעלות שהיה לו בתחום הפקעה של יישוב הבדואים רהט". לטענתם, מסמך זה, הנושא חותמת של מנהל מקרקעי ישראל דאז, מהווה התחייבות שלטונית להעניק להם זכויות בעלות מלאות בקרקע החדשה, כתמורה לקרקע שנלקחה מהם.
מנגד, מדינת ישראל הציגה עמדה נחרצת השוללת כל זכות קניינית של התובעים בקרקע. המדינה טענה כי הקרקע המקורית שהופקעה מהמשפחה מעולם לא נרשמה על שמם בטאבו, אלא הייתה רק בגדר "תביעת בעלות" בפני פקיד ההסדר – תביעה שטרם התבררה. לכן, טענה המדינה, לא ייתכן שהמשפחה תקבל זכות "חזקה" יותר (בעלות מלאה) בקרקע החדשה, בתמורה לזכות "חלשה" (רק תביעת בעלות) שהייתה להם בקרקע הישנה. המדינה הסבירה כי המונח "חליף" משמעו שטח חלופי לשימוש ולעיבוד חקלאי בלבד, ולא להעברת בעלות.
השופט יעקב דנינו קיבל את עמדת המדינה במלואה ודחה את התביעה תוך שהוא מותח ביקורת על הניסיון לבסס בעלות במקרקעי ציבור על סמך מסמכים עמומים. בפסק הדין נקבע כי יש לפרש את המונח "חליף" כפשוטו – החלפה של דבר אחד בדבר שווה ערך לו. מאחר ובקרקע המקורית הייתה למנוח רק "טענה לזכות" ולא בעלות מוכחת, הרי שהשטח החלופי נמסר לו באותו סטטוס בדיוק – כבר-רשות להחזיק ולעבד את הקרקע, אך לא כבעלים שלה. "אין סיבה להניח כי המדינה הייתה מסכימה להסב זכות תביעה לזכות קניינית", כתב השופט.
נקודה מרכזית בפסק הדין נגעה לחובת הרשמיות והשקיפות בניהול מקרקעי הציבור. השופט דנינו הדגיש כי קרקעות המדינה הן "משאב לאומי מוגבל", וחלוקתן חייבת להיעשות בהתאם לנהלים סדורים, בשקיפות ובאמצעות חוזים ברורים החתומים על ידי גורמים מוסמכים. "קשה להלום כי תבוסס הבטחה שלטונית על אמירה כי פקיד מדינה מבטיח בהבל פה… כשצריך היה להיות ברור שקרקעות מדינה אינן ניתנות בדרך זו", ציין השופט, והוסיף כי התשריט שהציגו התובעים, ללא חתימת המנוח וללא פרטים מזהים של הפקיד שערך אותו, אינו עומד בדרישת הכתב המהותית של חוק המקרקעין.
השופט אף קיבל את טענת המדינה להתיישנות. הוא ציין כי חלפו 43 שנים מאז קבלת "מסמך החליף" ועד הגשת התביעה. שתיקה ארוכה זו, קבע בית המשפט, מלמדת כי התובעים ידעו שאין בידם זכות קניינית. "אם סברו התובעים שמתחם ב' ניתן להם בתורת בעלי זכויות קנייניות, אין זה סביר כי במשך עשרות שנים לא פעלו לרישום זכותם הנטענת", נכתב בפסק הדין. השיהוי הניכר גרם למדינה "נזק ראייתי", שכן קשה כיום לאתר את הפקידים משנת 1978 ולברר את כוונתם המקורית.
אחת הראיות המכריעות שהובילו לדחיית התביעה הייתה מסמך אחר שאותר בארכיון רשות מקרקעי ישראל, הנוגע לחלקה אחרת של אותה משפחה ("ע'זאלה 56"). שם, נמצא הסכם מפורש משנת 1981 שבו המנוח קיבל "שטח חליף" וחתם כי מעמדו הוא של "בר רשות" לעיבוד חקלאי בלבד. השופט דנינו קבע כי מסמך זה מוכיח שהמנוח והמשפחה הכירו היטב את המינוח המקצועי וידעו כי "שטח חליף" אינו מעניק בעלות. "ככל שהמנוח סבר בשנת 1978 כי שטח חליף מבשר על קבלת זכות קניינית… אין זה סביר כי בשנת 1981 היה מסכים לקבל זכות חלופית בתורת בר רשות בלבד", סיכם השופט.
בסופו של יום, התביעה נדחתה כאמור. בית המשפט קבע כי הקרקע במתחם ב' היא בבעלות רשות הפיתוח (מדינת ישראל), וכי לתובעים אין זכויות קנייניות בה. לאור התוצאה, חייב בית המשפט את התובעים לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח.
ת"א 39303-10-21
