40 שנה על תהום פעורה: "שיכון ופיתוח" ו"אזורים" יפצו דיירים במאות אלפי שקלים בגין רשלנות בבנייה שהתגלתה עשורים לאחר המסירה
הזוג חתואל משכונת גילה בירושלים חי במשך עשרות שנים על רצפת בטון בעובי 5 ס"מ בלבד, שריחפה מעל חלל עצום ללא ידיעתם. כשרצו לשפץ – הרצפה שקעה והבית הוכרז כמסוכן. ביהמ"ש דחה את טענת ההתיישנות של ענקיות הנדל"ן, מתח ביקורת על התנערותן מאחריות וחייב אותן בפיצוי עתק. השופט חיים פס: "נקל לשער את החרדה שאחזה בתובעים".
בפסק דין דרמטי שניתן ביום 29 בנובמבר 2025, בבית משפט השלום בירושלים, קיבל השופט חיים פס את תביעתם של בני הזוג משה וג'ולייט חתואל נגד חברות הבנייה הגדולות במשק – "שיכון ופיתוח לישראל" (שמוזגה לתוך "אזורים") ונגד חברת "רלפו ישראל". פסק הדין חושף סיפור מטלטל של רשלנות בבנייה שכמעט והסתיימה באסון, וקובע הלכות חשובות בנוגע לאחריות יזמים ולהתיישנות בתביעות ליקויי בנייה נסתרים.
תחילתה של הפרשה בשנת 1982, אז רכשו בני הזוג חתואל את דירתם בקומת הקרקע ברחוב הצבר בשכונת גילה בירושלים. הדירה נמכרה להם על ידי חברת "רלפו", שרכשה אותה במקור מהחברה היזמית – "שיכון ופיתוח". במשך למעלה משלושים שנה חיו בני הזוג בדירה בשלווה, גידלו בה את משפחתם ולא חשדו בדבר.
בינואר 2014, לאחר יציאתה של גב' חתואל לגמלאות, החליטו בני הזוג לבצע שיפוץ בדירה, שכלל את החלפת הריצוף ושדרוג המטבח. אלא שאז, החלום על דירה משופצת הפך לסיוט בלהות. במהלך העבודות, זיהה קבלן השיפוצים כי חול המילוי מתחת לריצוף מתחיל "לזלוג" לתוך בור לא ידוע. בדיקה הנדסית גילתה את המציאות המחרידה: מתחת לרצפת הסלון והמטבח היה פעור חלל ענק, ורצפת הדירה כולה הייתה יצוקה בטון בעובי זעום של 5 ס"מ בלבד – רבע מהעובי הנדרש בתקן (כ-20 ס"מ).
המהנדס העירוני שהוזעק למקום קבע מיידית כי המבנה מסוכן למגורים והוציא צו סגירה. בני הזוג נאלצו להתפנות מביתם ולממן מכיסם עבודות חיזוק מורכבות, יציקת רצפות חדשות וביסוס המבנה, בעלות של מאות אלפי שקלים.
הנתבעות, חברות הענק "אזורים" ו"שיכון ופיתוח", ניסו להתגונן בבית המשפט בטענה משפטית של התיישנות. לטענתן, מאחר שהבניין נבנה לפני כ-40 שנה, ומאחר שחלפו יותר מ-10 שנים ממועד היווצרות הנזק (מועד הבנייה המקורית), חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע "מחסום התיישנות" מוחלט של עשור. בנוסף, הן טענו להיעדר יריבות משפטית, שכן בני הזוג לא רכשו את הדירה ישירות מהן אלא מחברת "רלפו".
השופט חיים פס דחה את טענות ההגנה מכל וכל. בפסק דינו המנומק, הוא קבע כי במקרה דנן חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות ("התיישנות שלא מדעת"). השופט הסביר כי מכיוון שהתובעים לא יכלו לדעת על קיומו של החלל ועל עובי הרצפה הרשלני – עובדות המהוות את עילת התביעה – מרוץ ההתיישנות מתחיל רק ביום הגילוי בפועל, בשנת 2014. "לא נתגלה הנזק ביום שאירע", קבע השופט, ואימץ את גרסת התובעים כי חיו בחוסר ידיעה מוחלט על הסכנה המקוננת תחת רגליהם.
במהלך המשפט, ניסו הנתבעות לטעון כי בני הזוג עצמם חפרו את החלל מתחת לבית כדי לבנות "יחידת דיור" או מחסן, וכי הם האשמים בנזק. השופט פס דחה טענה זו בשאט נפש וכינה אותה "ניסיון תמוה". הוא קיבל את עדותה המהימנה של התובעת, שנתמכה במסמכי העירייה, כי החלל היה קיים במקור וכי העבודות שביצעו נועדו אך ורק להציל את הבניין מקריסה בהתאם להוראות מהנדס העירייה.
יתרה מכך, בית המשפט קבע כי חברת "שיכון ופיתוח" (כיום אזורים), כיזמית הפרויקט, אחראית לטיב הבנייה ולבטיחות הדיירים, גם אם העסיקה קבלני משנה. "חברה שנוטלת על עצמה הקמת מבנה היא הנושאת באחריות לסיכונים", נכתב בפסק הדין, תוך הדגשה כי אחריות זו מתעצמת כשמדובר בליקויי בטיחות חמורים.
בסיכומו של דבר, פסק השופט חיים פס כי על הנתבעות לפצות את בני הזוג חתואל בגין כלל הנזקים שנגרמו להם. בית המשפט פסק לזכות התובעים:
-
סך של 228,472 ₪ בגין עלויות תיקון הליקויים וחיזוק המבנה.
-
סך של 69,800 ₪ בגין עוגמת נפש, שכר דירה חלופי והוצאות נלוות. השופט ציין: "מדובר בזוג מבוגר… והנה שוד ושבר, הסתבר כי דירתם נבנתה ברשלנות… נקל לשער את החרדה שאחזה בתובעים".
-
החזר שכר טרחת מומחה בסך 6,000 ₪.
-
שכר טרחת עורך דין בסך 54,768 ₪ (בצירוף מע"מ).
אולם התוצאה המשפטית מהדהדת מסר ברור לחברות הבנייה: חלוף הזמן לא יעניק חסינות מפני רשלנות בטיחותית חמורה, גם בחלוף 40 שנה.
ת"א 74304-12-20
