47 שנים לאחר עסקת החליפין: בית המשפט דחה את טענת האחים לזיוף וקבע – הקרקעות יישארו בידי המדינה
בפסק דין דרמטי בבית המשפט המחוזי בחיפה, מתח השופט יוסי טורס ביקורת חריפה על התנהלות התובעים, שטענו כי אחיהם המנוח זייף את חתימותיהם ומכר את אדמותיהם למדינה בשנות ה-70. למרות שהמדינה כשלה בהוכחת הגנת "תקנת השוק" – התביעה נדחתה בשל מחדלים ראייתיים חמורים ושתיקתם הרועמת של התובעים
בפסק דין מקיף ויסודי שניתן ביום 27 בנובמבר 2025 בבית המשפט המחוזי בחיפה, שם השופט יוסי טורס סוף לסאגה משפטית ומשפחתית שנמשכה על פני כמעט יובל שנים. פסק הדין חושף סיפור משפחתי סבוך, טענות קשות לזיוף ומרמה בתוך המשפחה, ומחדלים ראייתיים שהובילו לדחיית תביעתם של בני משפחת אבורייא להשיב לידיהם קרקעות יקרות ערך בגליל.
במרכז הפרשה עמדה עסקת חליפין שנחתמה בשנת 1978 בין ג'זאל עלי אבורייא ז"ל (המנוח) לבין מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל). במסגרת העסקה, העביר המנוח למדינה את הזכויות בחלקות 24 ו-60 (בגושים 19267 ו-19266), ובתמורה קיבל מהמדינה את חלקה 86 בגוש 19317 וסכום כספי. כדי להשלים את העסקה, הציג המנוח למדינה שטר מכר, לפיו אחיו (התובעים בהליך הנוכחי) העבירו לו את זכויותיהם בחלקות, מה שאפשר לו להעבירן למדינה כבעלים יחיד .
כ-44 שנים לאחר השלמת הרישום, הגישו יורשי המשפחה תביעה נגד רשות מקרקעי ישראל, בטענה כי מעולם לא חתמו על שטר המכר וכי חתימותיהם זויפו על ידי אחיהם המנוח או מי מטעמו. הם דרשו לבטל את העסקה ולהשיב לידיהם את הבעלות במקרקעין .
אחת הנקודות המעניינות בפסק הדין היא דווקא קביעתו של השופט טורס כנגד עמדת המדינה בסוגיית "תקנת השוק". המדינה טענה כי היא מוגנת מכוח סעיף 10 לחוק המקרקעין, המגן על רוכש שרכש זכות בתום לב ובתמורה בהסתמך על הרישום. אולם, השופט דחה טענה זו וקבע כי המדינה לא הסתמכה על הרישום בטאבו (שכן המנוח לא היה רשום כבעלים מלא באותה עת), אלא הסתמכה על שטר המכר וההתחייבויות החוזיות. "לא הוכח שהמנהל הסתמך על הרישום… אלא על שטר המכר", פסק השופט, ובכך שמט את הקרקע תחת קו ההגנה המרכזי של המדינה.
למרות הכישלון בטענת ההגנה של המדינה, התביעה נדחתה במלואה בשל נטל ההוכחה הכבד בו כשלו התובעים. השופט טורס הדגיש כי טענת זיוף, במיוחד כזו המופנית כלפי אדם שנפטר לפני שנים רבות, דורשת רף ראיות גבוה במיוחד – רף שהתובעים לא התקרבו אליו .
השופט מתח ביקורת נוקבת על כך שמתוך שמונה תובעים חיים, רק אחד (תובע מס' 7) התייצב למסור עדות. יתר האחים, שלחלקם היה תפקיד מרכזי בפרשה, בחרו שלא להגיע לבית המשפט. "לבחירה זו משמעות ראייתית ברורה והיא פועלת לחובת התובעים", נכתב בפסק הדין.
יתרה מכך, התברר במהלך המשפט כי אחד התובעים (תובע 3) מתגורר בפועל על "חלקת התמורה" – הקרקע שהתקבלה מהמדינה במסגרת אותה עסקה "מזויפת" לכאורה. השופט תהה כיצד ניתן לטעון לזיוף וביטול העסקה, בעוד התובע ובניו נהנים מפירותיה וגרים בבית שנבנה על הקרקע שהתקבלה באותה עסקה בדיוק . כמו כן, התגלה כי תובעים נוספים שכרו מהמדינה את אחת החלקות שנמכרו לה, לאחר שזו פינתה אותם משם בפסק דין חלוט בשנת 2010 – עובדה הסותרת את טענתם כי לא ידעו שהקרקע עברה לבעלות המדינה.
מסמר נוסף בארון התביעה היה היעדר מוחלט של חוות דעת גרפולוגית או מומחה לכתבי יד. השופט ציין כי כאשר אדם טוען שחתימתו זויפה, הדבר הבסיסי המצופה ממנו הוא להציג חוות דעת מקצועית התומכת בטענתו. התובעים לא סיפקו כל הסבר להימנעותם מהגשת חוות דעת כזו, ואף לא פנו מעולם לעורך הדין שאימת את החתימות על השטר המקורי.
"התובעים לא הוכיחו, ואף לא קרוב לכך, ששטר המכר אינו מבטא עסקת אמת", סיכם השופט טורס. הוא הצביע גם על סתירות בגרסת התובע היחיד שהעיד, שנע בין טענה לזיוף מוחלט לבין טענה כי האחים ידעו על העסקה אך טעו בהבנת היקפה.
בסופו של יום, התביעה נדחתה. השופט קבע כי לא הוכחה תרמית, ולכן ממילא חלה התיישנות על המקרה, שאירע לפני כ-47 שנים. התובעים חויבו לשלם לרשות מקרקעי ישראל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 25,000 ש"ח.
פסק הדין מהווה תמרור אזהרה לבעלי דין המבקשים לפתוח עסקאות מקרקעין היסטוריות בטענות לזיוף, מבלי להצטייד בראיות מוצקות ובחוות דעת מומחים, ומבלי להתייצב בעצמם על דוכן העדים.
ת"א 42739-12-22
