בית המשפט קבע: הנושים הסכימו לשלם את חובות בעל השליטה למס הכנסה – ולא יוכלו לתבוע את רואה החשבון על הנזק
בית משפט השלום בחיפה דחה מכל וכל תביעה שהגישו נושים של חברת בנייה שקרסה כנגד רואה החשבון שלה. הנושים טענו כי רואה החשבון הטעה אותם לגבי גובה החזרי המס הצפויים, אך השופטת ג'אדה בסול קבעה כי התובעים קיבלו החלטה עסקית מודעת לשלם את חובותיו האישיים של בעל המניות כדי לשחרר כספים, וכי הניסיון לגלגל את ההפסד לפתחו של רואה החשבון הוא "ניסיון שלא צלח להוציא כספים ללא זכות בדין". התובעים חויבו בהוצאות משפט כבדות בסך 60,000 ש"ח
פסק דין נוקב שניתן ביום רביעי האחרון (10.12.2025) בבית משפט השלום בחיפה, שופך אור על סוגיות סבוכות של מיסוי מקרקעין, אחריות מקצועית של רואי חשבון, והתנהלותם של נושים המנסים למזער נזקים בחברה שקרסה. כבוד השופטת ג'אדה בסול דחתה את תביעתם של עו"ד גלעד הראל וישעיהו איצקוביץ כנגד רואה החשבון דב רוזנברג, תוך שהיא מותחת ביקורת חריפה על התנהלות התובעים ועל אמינות גרסתם.
פרשת התביעה מתחילה לפני כעשור, כאשר התובעים העניקו הלוואות בסך מיליון וחצי שקלים לחברת "מרחבי דיור בע"מ" ולבעל השליטה בה, אריק גרנות, לצורך מימון פרויקט פינוי-בינוי בחיפה. הפרויקט נקלע לקשיים, החברה קרסה, וזכויותיה נמכרו לצד שלישי. במסגרת המכירה, ניכו רשויות המס מס במקור בסכום של כ-450,000 ש"ח מכספי התמורה.
הנושים, שביקשו לשים ידם על כספים אלו כדי להקטין את הפסדיהם, שכרו את שירותיו של הנתבע, רו"ח דב רוזנברג, ששימש כרואה החשבון של החברה הקורסת. המטרה הייתה להגיש דוחות כספיים לרשויות המס ולשחרר את החזרי המס התקועים.
אלא שאז נתקלו הצדדים במכשול: רשויות המס גילו כי בעל השליטה, אריק גרנות, משך מהחברה כספים פרטיים ("משיכות בעלים") בסך של כ-770,000 ש"ח ולא השיב אותם. מס הכנסה התנה את שחרור החזרי המס של החברה בכך שחלק מההחזר יקוזז לטובת כיסוי חוב המס שנוצר בגין משיכות אלו – סכום של כ-300,000 ש"ח .
התובעים, שעמדו בפני הברירה לנהל מאבק משפטי ארוך מול מס הכנסה או לקבל את היתרה שנותרה (כ-98,000 ש"ח) באופן מיידי, בחרו לחתום על הסכם הפשרה עם רשויות המס ולקבל את הסכום המופחת. לאחר מכן, הגישו תביעה נגד רואה החשבון בטענה שהתרשל, הציג מצגי שווא והסתיר מהם את המידע על משיכות הבעלים, מה שגרם להם להפסד כספי של מאות אלפי שקלים .
השופטת בסול דחתה את טענות התובעים אחת לאחת. בליבת פסק הדין עמדה סוגיית המיסוי של "משיכות בעלים". הנתבע הוכיח באמצעות חוות דעת מומחה כי על פי תיקון 235 לפקודת מס הכנסה (סעיף 3(ט1)), החל משנת 2017, חובת המס בגין משיכות כספים שלא הושבו מוטלת על בעל המניות באופן אישי, ולא על החברה.
המשמעות המשפטית היא דרמטית: לחברה עצמה לא היה חוב למס הכנסה בגין המשיכות של גרנות. מס הכנסה השתמש בכספי ההחזר של החברה כ"בן ערובה" כדי לגבות את חובו האישי של גרנות. השופטת קבעה כי התובעים ידעו זאת, או היו צריכים לדעת זאת, ובחרו באופן מודע לשלם את חובו של גרנות מתוך הכספים המגיעים לחברה, רק כדי לסיים את הפרשה ולקבל כסף נזיל .
"עושה רושם כי התובעים פעלו, במודע, משיקולים של כדאיות, לקבל את הסכום שניתן להשיג משלטונות המס… אז על מה יש להם לבוא בטרוניה לנתבע?", תהתה השופטת בפסק הדין. השופטת קיבלה את עמדת ההגנה כי רואה החשבון לא יכול היה לצפות שהחברה תחויב לשלם את חובות בעל המניות, שכן על פי הדין החבות היא אישית של בעל המניות.
בפסק הדין נמתחה ביקורת אישית על התובע. השופטת ציינה כי עדותו "לא הותירה רושם אמין במיוחד" וכי הוא "התפתל במהלך החקירה הנגדית ולא שש לתת תשובות שאינן נוחות לו".
השופטת הדגישה את העובדה שהתובעים בחרו שלא לתבוע את בעל השליטה גרנות, שאף חתם על ערבות אישית להלוואות, ובמקום זאת ניסו "למצוא עילה כלשהי" כדי לחייב את רואה החשבון. עוד צוין כי התובעים ויתרו על חובותיו של גרנות כלפיהם כדי להשיג את חתימתו על הסכם הפשרה מול מס הכנסה, מה שמחזק את המסקנה שמדובר בוויתור מודע ולא בנזק שנגרם על ידי רואה החשבון .
יתרה מכך, אפילו המומחית מטעם התובעים, רו"ח אורלי שטיינברג, נאלצה להודות בחקירתה כי על פי הדין, נטל המס היה אמור להיות מוטל על בעל השליטה ולא על החברה, וכי לו היו שואלים לדעתה בזמן אמת, הייתה ממליצה שלא לחתום על ההסכם עם מס הכנסה. עדות זו שמטה את הקרקע תחת הטענה המרכזית כי רואה החשבון התרשל בכך שלא צפה את דרישת הקיזוז.
בסיכומו של דבר, קבעה השופטת כי "התביעה עומדת על כרעי תרנגולת ודינה דחייה". בית המשפט פסק כי התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 60,000 ש"ח (10,000 ש"ח הוצאות ו-50,000 ש"ח שכ"ט), סכום המבטא את מורת הרוח מהגשת התביעה.
ת"א 54338-07-21
