העליון קבע: נושי חברת "ביבי כבישים" שהורשעה בשוחד לא יקבלו כספים מתוך קופת החילוט
בפסק דין עקרוני שניתן אתמול, דחה בית המשפט העליון ברוב דעות את ערעורם של עורכי דין וקבלנים שביקשו להיפרע מכספים שנתפסו אצל החברה המורשעת. השופטים קבעו כי חוב כספי רגיל אינו מהווה "נימוק מיוחד" המצדיק גריעה מכספי חילוט פלילי, זאת למרות ביקורת חריפה שנמתחה על הסדר הטיעון שאפשר העברת כספים לסנגור הפלילי של הנאשמים.
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, פרסם (רביעי, 17.12.2025) פסק דין משמעותי המחדד את הגבולות שבין זכויות נושים אזרחיים לבין כלי החילוט בהליך הפלילי. בפסק הדין נדחו שני ערעורים שהוגשו כנגד המדינה בנוגע לכספים שחולטו בפרשת השוחד של חברת "ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ" ובעליה, יהודה בוזגלו.
ההליך המשפטי נסב סביב כספים בסך של כ-10 מיליון ש"ח שחולטו מהחברה ובעליה במסגרת הסדר טיעון, בו הודו והורשעו במתן שוחד למנכ"ל נתיבי ישראל. המערערים – חברת "א. חוצבים במרחבי ישראל בע"מ", שביצעה עבודות עפר עבור החברה, ומשרד עורכי הדין ד"ר משה וינברג ושות', שייצג את החברה בהליכים אזרחיים מוצלחים מול רכבת ישראל – ביקשו לקבל נתח מכספי החילוט בגין חובות שהחברה חבה להם.
לטענת המערערים, הכספים שנתפסו על ידי המדינה (שמקורם בזכייה בתביעה אזרחית מול רכבת ישראל) היו צריכים להיות מועברים אליהם לכיסוי חובות פסוקים ושכר טרחה, ולא לקופת המדינה כחלק מהעונש הפלילי. עורכי הדין אף טענו כי עבודתם היא זו שיצרה את הכספים מלכתחילה, ולכן יש להם זכות קניינית בהם.
פסק הדין, המשתרע על פני עמודים רבים, חשף מחלוקת עמוקה בין שופטי ההרכב: השופט דוד מינץ, השופט (בדימוס) יוסף אלרון והשופט יחיאל כשר.
בדעת הרוב, אותה הוביל השופט דוד מינץ, נקבע כי יש לדחות את הערעורים. השופט מינץ הדגיש כי תכלית החילוט היא הרתעתית ונועדה להוציא את "בלעו של גזלן מפיו". נקבע כי כדי שצד שלישי (נושה) יוכל לקבל כספים המיועדים לחילוט, עליו להוכיח "נימוקים מיוחדים". לפי פסק הדין, עצם קיומו של חוב כספי, ואפילו הפגיעה הכלכלית הנובעת מכך שהמדינה לוקחת את הכסף, אינם מהווים נימוק מיוחד.
"ייחוד הרכוש התפוס לטובת פירעון חובות אלה לא יביא, ולוּ במקצת, להקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה עקב הפעילות העבריינית", כתב השופט מינץ. הוא הוסיף כי מתן עדיפות לנושים אלו תפגע בעקרון השוויון בחדלות פירעון, שכן היא תעדיף אותם על פני נושים אחרים של החברה הקורסת.
השופט (בדימוס) יוסף אלרון הצטרף לדעת הרוב, אך בחר להוסיף הערות נוקבות ביחס להסדר הטיעון שנחתם בין המדינה לבוזגלו. במסגרת ההסדר, הסכימה המדינה לשחרר 1.5 מיליון ש"ח מהכספים התפוסים לידי בוזגלו (כספים ששימשו בפועל לתשלום לסנגורו הפלילי), תוך עקיפת הנושים האחרים. אלרון ציין כי מדובר ב"הסדר טיעון בעייתי", אך קבע כי העוול שנגרם לא יתוקן על ידי יצירת עוול נוסף של העדפת המערערים על פני שאר הנושים. "הפחתת 1.5 מיליון ש"ח נוספים מסכום החילוט… תיצור עוול כפול ומכופל", כתב אלרון.
מנגד, בדעת מיעוט מנומקת, סבר השופט יחיאל כשר כי יש לקבל את הערעורים. השופט כשר ניתח בהרחבה את סעיף 297 לחוק העונשין וקבע כי יש להכיר בזכותם של נושים בעלי "זכות מוכרעת" (כמו פסק דין חלוט) להתנגד לחילוט שווי (בשונה מחילוט החפץ עצמו שניתן כשוחד).
השופט כשר מתח ביקורת על התנהלות המדינה, שהמשיכה להחזיק בכספים ב"חילוט זמני" ללא בסיס חוקי במשך תקופה ארוכה לאחר שסעיפי הלבנת ההון נמחקו מכתב האישום. לגבי עורכי הדין המערערים, השופט כשר סבר כי העובדה שהמדינה אפשרה בהסדר הטיעון תשלום שכר טרחה לסנגור הפלילי מתוך הכספים התפוסים, אך מסרבת לאפשר זאת לעורכי הדין האזרחיים שיצרו את הכסף, מהווה הפליה ופגיעה בלתי מידתית המצדיקה את קבלת הערעור. "עדיפותה של המדינה במסגרת החילוט שימשה כדי 'לדלג' על זכויותיהם של עורכי הדין", כתב כשר, אך עמדתו נותרה כאמור במיעוט.
לשכת עורכי הדין הצטרפה להליך כ"ידיד בית המשפט" במטרה להגן על שכר טרחת עורכי הדין, אך עמדתה לא התקבלה בסופו של יום.
המשמעות המעשית של פסק הדין היא חיזוק מעמדה של המדינה בבואה לחלט כספי עבריינים, גם כאשר הדבר בא על חשבון נושים תמימים שנקלעו לסיטואציה, למעט במקרים חריגים ונדירים ביותר. המערערים חויבו בהוצאות משפט בסך 40,000 ש"ח.
ע"א 4338/22
