העליון הכריע: רמ"י תוכל להציג את טענת "הרווח הנדחה" – תביעת החקלאים בגין עיכוב בהקצאת קרקע תיבחן מחדש
שופטת בית המשפט העליון, רות רונן, דחתה את בקשתן של חברות חקלאיות לפסול חוות דעת אקטוארית מטעם רשות מקרקעי ישראל, בטענה ל"הרחבת חזית". נקבע: כאשר ניתנת לצד השני הזדמנות להגיש ראיות נגדיות, נרפא הפגם הפרוצדורלי. המשמעות: פיצוי בגין עיכוב בהקמת מיזם לטווח ארוך עשוי להצטמצם לריבית בלבד ולא לאובדן רווחים מלא
בפסק דין שניתן ביום 18 בדצמבר 2025, שרטט בית המשפט העליון את גבולות הגזרה של הפרוצדורה האזרחית, וקבע כי חקר האמת והיכולת להכריע במחלוקת האמיתית גוברים על טענות פרוצדורליות נוקשות בדבר "הרחבת חזית", וזאת כל עוד נשמרות זכויותיו של הצד שכנגד להגיב ולהתגונן.
כבוד השופטת רות רונן, בשבתה בבית המשפט העליון כדן יחיד בבקשת רשות ערעור, דחתה את בקשתן של החברות "קורין – ארד (חקלאות) בע"מ" ו"קלוש חקלאות בע"מ", אשר ביקשו למנוע מרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) להציג קו הגנה חדש ומפתיע, אשר לטענתן לא הופיע בכתב ההגנה המקורי ועשוי לשמוט את הקרקע תחת תביעת המיליונים שלהן.
שורשי הסכסוך המשפטי נטועים אי שם בשנת 2002, אז התקשרו החברות החקלאיות עם רמ"י בהסכם פיתוח שמטרתו הייתה הקמת חוות לולים במושב עין הבשור. התוכנית המקורית הייתה כי לאחר הקמת הלולים, יהפוך הסכם הפיתוח להסכם חכירה ארוך טווח למשך 49 שנים. אלא שהמציאות טפחה על פני הצדדים: התברר כי לא ניתן להקים את הלולים על הקרקע המקורית, והובטח לחברות כי תימצא קרקע חלופית.
לטענת החברות, למרות שהן פעלו להשגת האישורים וההיתרים לקרקע החלופית, רמ"י עיכבה את ההקצאה במשך שנים ארוכות. בשנת 2023 הגישו החברות תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בה דרשו פיצויים כבדים בגין "אובדן רווחים" עבור השנים שבהן הלולים לא פעלו עקב העיכוב.
בכתב ההגנה, רמ"י הכחישה את הנזקים באופן כללי. ואולם, בשלב הגשת הראיות, הגישה רמ"י תצהיר של בכיר בארגון וחוות דעת אקטוארית, שהציגו תזה כלכלית חדשה המכונה "הרווח הנדחה".
לפי תזה זו, מאחר שתקופת החכירה היא קבועה (49 שנים), העיכוב בתחילת הפרויקט לא גורם לאובדן שנות רווח, אלא רק דוחה אותן לעתיד. האקטואר מטעם רמ"י טען כי במקום שהחכירה תסתיים ב-2060, היא תסתיים ב-2073. משכך, הנזק היחיד שנגרם לחקלאים הוא לכל היותר הפסד ריבית בגין דחיית תזרים המזומנים, ולא אובדן הרווחים עצמם.
החברות התובעות זעמו על הטענה החדשה. הן פנו לבית המשפט המחוזי וביקשו למחוק את הראיות הללו, בטענה שמדובר ב"הרחבת חזית אסורה". לשיטתן, רמ"י לא טענה זאת בכתב ההגנה, ולכן מנועה מלהעלות זאת כעת. בית המשפט המחוזי (השופט י' דנינו) דחה את בקשתן אך התיר להן להגיש חוות דעת נגדיות מטעמן. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור לעליון.
השופטת רונן דחתה כאמור את הבקשה, תוך שהיא מתווה עקרונות חשובים בניהול הליך משפטי. בפסק הדין ציינה השופטת כי האיסור על הרחבת חזית נועד למנוע עיוות דין והפתעה של הצד שכנגד, אך אין לקדשו כאשר המחלוקת האמיתית ברורה.
"כללי סדר הדין נועדו לשרת את הדין המהותי ואת יכולתו של בית המשפט לקבל את ההכרעה הנכונה", כתבה השופטת רונן. היא קבעה כי מאחר שהתובעות עצמן ביססו את תביעתן על הסכם ל-49 שנים, הרי שטענת "הרווח הנדחה" נגזרת במישרין מתוך כתב התביעה עצמו ואינה מהווה חזית חדשה לחלוטין.
יתרה מכך, השופטת הדגישה כי המבחן המרכזי הוא מבחן "עיוות הדין". מאחר שבית המשפט המחוזי התיר לחברות להגיש חוות דעת חדשות מטעמן (חשבונאית ושמאית) כדי להתמודד עם טענת הרווח הנדחה, הרי שהפגיעה בזכויותיהן נרפאה. "לא ייגרם עיוות דין למבקשות לאחר שבית משפט קמא איפשר להן להתייחס לטענות שלגישתן הפתיעו אותן", נכתב בפסק הדין.
בית המשפט ציין כי העובדה שהחברות כבר הגישו את חוות הדעת החדשות מטעמן לבית המשפט המחוזי, מייתרת במידה רבה את הדיון בערעור, שכן כעת עומד בפני בית המשפט המחוזי מלוא חומר הראיות משני הצדדים, והוא יוכל להכריע במחלוקת הכלכלית לגופה.
החלטה זו מהווה תזכורת לבעלי דין כי בתי המשפט נוטים לגלות גמישות פרוצדורלית כאשר המטרה היא חשיפת האמת, וכי טענת "הרחבת חזית" לא תתקבל באופן אוטומטי אם לצד השני ניתנת הזדמנות הוגנת להגיב. כעת ישוב התיק לבית המשפט המחוזי, שם יצטרכו החקלאים להתמודד חזיתית עם הטענה האקטוארית המורכבת של המדינה.
הבקשה נדחתה והחברות חויבו בהוצאות משפט בסך 7,000 ש"ח.
רע"א 58220-09-25
