בית משפט השלום בנתניה: "מתווה שותפות" שאינו חתום לא יוצר מעמד של שותף – נדחתה תביעת ענק של מעצב תעשייתי כנגד החברה בה עבד
בפסק דין מנומק, קבעה השופטת מירב דניאל בונן כי מסמך עקרונות חד-צדדי שלא נחתם, אינו מהווה חוזה מחייב לרכישת מניות. התביעה העיקרית על סך 180,000 ש"ח נדחתה, אך החברה חויבה לשלם לתובע הפרשי שכר לאחר שקיזזה ממשכורתו בתקופת הקורונה ללא הסכמתו המפורשת.
בית משפט השלום בנתניה נדרש לאחרונה להכריע בסוגיה נפוצה ומורכבת בעולם העסקי: מתי הופך משא ומתן או מסמך הבנות ("term sheet") להסכם מחייב, ומתי נחשב עובד או פרילנסר לשותף בחברה? בפסק דין שניתן ביום 16 בדצמבר 2025, דחה בית המשפט את רוב רכיבי תביעתו של מעצב תעשייתי שביקש להכיר בו כשותף בחברה ותיקה, אך קיבל את תביעתו לתשלום הפרשי שכר שלא שולמו לו.
הפרשה החלה בינואר 2020, עת החל התובע, עמנואל קינן, מעצב תעשייתי במקצועו, לתת שירותים לחברת "אי.די.איי. עיצובים בע"מ", בבעלותו של דב אופיר. התובע טען כי ההתקשרות ביניהם התבססה על מסמך שכותרתו "הסכם מיום 01.01.2020", אשר לשיטתו היווה חוזה מחייב למיזוג פעילותו עם החברה ולרכישת מניות בה.
לטענת התובע, סוכם על "תקופת הרצה" של חצי שנה, שבמהלכה הוא ישמש כסגן מנהל ויקבל שכר של 30,000 ש"ח לחודש. אולם, לפי גרסתו, בפועל שולמו לו רק 15,000 ש"ח (ולאחר מכן 14,000 ש"ח), כאשר המחצית השנייה של הסכום הייתה אמורה להיות מופקדת בנאמנות עבור רכישת מניות החברה בעתיד. משכך, תבע קינן סך של 180,000 ש"ח בגין אותם כספים שלטענתו "נצברו" לזכותו בנאמנות, וכן פיצויים נוספים בגין עוגמת נפש והפרשי שכר.
מנגד, טענו הנתבעים כי מעולם לא נכרת הסכם מחייב. לגרסתם, המסמך עליו מסתמך התובע הוא טיוטה שחיבר התובע בעצמו, אשר לא אושרה ולא נחתמה מעולם על ידי בעל החברה. הנתבעים הסבירו כי דובר על תקופת ניסיון שבה נבחנה אפשרות לשותפות עתידית, אך זו לא צלחה. לטענתם, התובע קיבל את מלוא התמורה שסוכמה עמו כפרילנסר (14,000 ש"ח), ומעולם לא הוסכם על הפרשת כספים לנאמנות.
השופטת מירב דניאל בונן ניתחה בפסק הדין את יסודות דיני החוזים – "הצעה וקיבול", "גמירות דעת" ו"מסוימות". נפסק כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי המסמך אותו הציג הוא חוזה מחייב. השופטת ציינה כי המסמך אינו חתום, וכי התנהגות הצדדים בזמן אמת לא העידה על כך שהם ראו עצמם כשותפים.
בפסק הדין הודגש כי חסרים במסמך פרטים מהותיים וחיוניים ליצירת שותפות: לא נקבע מהו אחוז המניות שירכוש התובע, לא בוצעה הערכת שווי לחברה, לא הוגדר מה יקרה אם החברה תיכנס להפסדים, ולא נקבע מנגנון ברור להעברת המניות.
נקודה קריטית שהובילה לדחיית גרסת התובע הייתה סוגיית "כספי הנאמנות". בית המשפט תמה כיצד ייתכן שאדם הסבור שמפרישים עבורו 15,000 ש"ח מדי חודש לקרן נאמנות, לא שאל ולו פעם אחת במשך חצי שנה היכן הכספים מופקדים והאם ההפרשה בוצעה בפועל. בחקירתו הנגדית הודה התובע: "על הנאמנות, לא [דיברתי איתו]". התנהלות זו, קבעה השופטת, מחזקת את המסקנה כי מדובר היה ברעיון תיאורטי של התובע שלא התגבש לכדי הסכמה.
יתרה מכך, בית המשפט הפנה להקלטות שהציג דווקא הצד השני, בהן נשמע הנתבע אומר מפורשות כי "לא סגרנו שום דבר" וכי הוא לא הסכים להפרשת כספים או לשכר של 30,000 ש"ח.
השופטת דניאל בונן הזכירה את המבחנים שנקבעו בפקודת השותפויות ובפסיקה לקיומם של יחסי שותפות, בהם: השתתפות ברווחים ובהפסדים, הצגת הצדדים לציבור כשותפים, וניהול משותף של נכסי העסק. במקרה דנן, נקבע כי התובע לא הוכיח אף אחד מהתנאים הללו. הוא לא השתתף בהפסדי החברה, לא הביא ולו עד אחד שיאשר כי הוצג בפניו כשותף, ואף לא הסיר את הגדרתו כשותף ברשת הלינקדאין גם לאחר שהתבקש לעשות זאת מפורשות על ידי בעל החברה – פעולה שבית המשפט ראה בה חוסר מהימנות.
למרות דחיית התביעה להכרה בשותפות, בית המשפט קיבל את תביעת התובע להפרשי שכר. התברר כי בחודשים מרץ ואפריל 2020 (פרוץ מגפת הקורונה) שילמה החברה לתובע שכר חלקי בלבד, בטענה לירידה בהיקף הפעילות.
השופטת קבעה כי ההסכם בין הצדדים היה לתשלום גלובלי של 14,000 ש"ח כנגד חשבונית, ולא תשלום לפי שעות. נקבע כי הנתבעים לא הוכיחו שהתובע הסכים לוותר על חלק משכרו בחודשים אלו. "אין לראות בתשלום תמורה חלקי… כהודאה לקיומה של הסכמה", נכתב בפסק הדין. השופטת הדגישה כי המעסיק אינו רשאי להחליט על דעת עצמו לשלם "חלק יחסי" בשל מצוקה תזרימית, ללא הסכמה מפורשת ומוכחת של הצד השני.
כמו כן, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם את שכר חודש דצמבר 2020 במלואו, לאחר שהוכח כי התקיימה פעילות עסקית משותפת גם בחודש זה, ולנתבעים לא היה דו"ח שעות מסודר שיסתור זאת.
בסיכומו של דבר, התביעה העיקרית להכרה בשותפות ולתשלום 180,000 ש"ח נדחתה. הנתבעים חויבו לשלם לתובע סך של 28,110 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה בגין הפרשי השכר. לאור הפער הגדול בין סכום התביעה המקורי (מעל 233,000 ש"ח) לבין הסכום שנפסק, וכן לאור דחיית טענות הליבה של התובע, קבע בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו.
ת"א 24733-08-21
