דרמה בבית משפט השלום: נדחתה טענת "דיירות מוגנת" של עמותת "יד שמואל ותמר" בנכס ההקדש – העמותה תפונה
בפסק דין חריף קבעה השופטת מיקה בנקי כי מסמך "הסכם הדיירות המוגנת" שהציגה העמותה הוא מסמך פיקטיבי שנערך בדיעבד בניסיון להבריח כספים. ביהמ"ש מתח ביקורת על התנהלות הנתבעת שהציגה גרסאות סותרות וקבע: יש לפנות את הנכס תמורת הפיצוי החוזי המקורי בסך 200 אלף דולר. העמותה תשלם הוצאות משפט בסך 70,000 ש"ח
בית משפט השלום בירושלים קיבל בסוף השבוע האחרון (18.12.2025) את תביעת הפינוי שהגיש "הקדש שלמה יעקב מוסאיוף" נגד עמותת "יד שמואל ותמר – מפעלי תורה וחסד", המפעילה בית תמחוי בנכס ההקדש ברחוב דוד בירושלים. בפסק דין מנומק, המשתרע על פני עמודים רבים, דחתה השופטת מיקה בנקי את טענות ההגנה של העמותה, תוך שהיא קובעת ממצאים עובדתיים קשים לגבי אמינות המסמכים שהוצגו בפניה.
במוקד הפרשה עומד נכס מקרקעין בבעלות ההקדש, אשר הושכר לעמותה בשנת 1998 על ידי מי ששימש אז כנאמן ההקדש, אלון מוסיוף. בחוזה השכירות המקורי ("החוזה הסטנדרטי") נקבע מפורשות כי ההקדש רשאי לדרוש את פינוי העמותה מהנכס בכל עת, כפוף למתן הודעה מוקדמת ותשלום דמי פינוי מוסכמים בסך 200,000 דולר.
בשנת 2023, לאחר שההקדש ביקש לממש את זכותו ולקבל חזרה את החזקה בנכס תמורת הסכום המוסכם, סירבה העמותה להתפנות. להפתעת ההקדש, העמותה שלפה מסמך חדש שכותרתו "הסכם דייר מוגן", הנושא לכאורה את אותו תאריך של חוזה השכירות המקורי (5.12.1998). לטענת העמותה ומנהלה, הרב קצביאן, מסמך זה מעניק לה זכויות של דייר מוגן וקובע כי פינוי יתאפשר רק במקרה שההקדש יבקש לבנות במקום "רבי קומות" – תנאי שלא התקיים.
השופטת בנקי צללה לעומקם של המסמכים והעדויות וחשפה שורה של סתירות ותמיהות שהובילו למסקנה חד-משמעית: "מסמך הדייר המוגן" אינו מסמך אותנטי משנת 1998, אלא מסמך שנערך שנים רבות לאחר מכן.
בין הראיות שהובילו לקביעה זו, ציין בית המשפט את העובדה שהתאריך המתנוסס על המסמך (5.12.1998) חל ביום שבת – מועד לא סביר לחתימת הסכם עסקי על ידי גורמים דתיים. עוד הצביעה השופטת על כך שתיאור הנכס במסמך ה"ישן" כביכול, תואם באופן חשוד את מצב הנכס כפי שהיה לאחר שיפוצים שנערכו רק בשנים 2016-2017. כך למשל, המסמך מתיר "לצקת גג בטון" בתיאום עם שכנים שבכלל לא היו קיימים בנכס בשנת 1998, אז תואר המקום כ"חצר הרוסה" ונטושה.
"תיאור מסודר שכזה אינו תואם את טענת כתב ההגנה שמדובר היה בנכס במצב נטוש ומוזנח", כתבה השופטת, והוסיפה כי נראה שהמסמך "נולד" בסביבות שנת 2016 במטרה ליצור מצג שווא.
נדבך מרכזי נוסף בפסק הדין היה הדוקטרינה של "השתק שיפוטי". בית המשפט הזכיר כי בשנת 2017, במסגרת הליך משפטי קודם בין הצדדים, הציגה העמותה עצמה את חוזה השכירות הסטנדרטי כהסכם המחייב, ואף חתמה על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין על בסיסו.
השופטת בנקי קבעה כי העמותה אינה יכולה "לאחוז את המקל בשני קצותיו" – להסתמך על חוזה אחד כשנוח לה, ואז לשלוף חוזה אחר הסותר אותו לחלוטין כשהנסיבות משתנות. "הדבר נוגד את עקרון תום הלב ומהווה ניצול לרעה של ההליך המשפטי", נכתב בפסק הדין.
כמו כן, נדחתה גרסת מנהל העמותה לגבי תשלומים בסך 74,000 דולר ששולמו לכאורה במזומן למר מוסיוף בשנת 1998. מעדויות שנשמעו התברר כי כספים ששולמו (אם בכלל) ניתנו שנים רבות לאחר מכן, בשנת 2013, כעזרה אישית למר מוסיוף שהיה באותה עת בהליכי פשיטת רגל, וללא קשר אמיתי להקדש.
בסיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי החוזה היחיד המחייב הוא חוזה השכירות הסטנדרטי. משכך, ההקדש זכאי לפנות את העמותה מהנכס.
נקבע כי דמי הפינוי בסך 200,000 דולר ישולמו בשקלים לפי השער היציג במועד התשלום בפועל, ללא הצמדה וריבית, שכן מועד הפירעון הוא מועד הדרישה הנוכחית ולא מועד היסטורי. כמו כן, נדחתה בקשת ההקדש לקזז מדמי הפינוי "דמי שימוש ראויים", וזאת בשל כשל טכני-משפטי: השמאי מטעם ההקדש הודה על דוכני העדים כי המסמך שהגיש אינו מהווה "חוות דעת מומחה" ערוכה כדין לבית המשפט.
לאור התוצאה והממצאים לגבי אמינות גרסת העמותה, חייב בית המשפט את הנתבעת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בסך 70,000 ש"ח.
ת"א 44392-07-23
