המחוזי קבע: אין "זכות פדיון" אוטומטית לחייב במקרקעין חקלאיים ללא השתתפות בהתמחרות
בהחלטה עקרונית ונוקבת, דחתה השופטת ישראלה קראי-גירון את ניסיונו של החייב, דניאל גרינברג, לעקוף את הליכי ההתמחרות בטענה ל"זכות פדיון" באמצעות צד שלישי. בית המשפט קבע כי התנהלות החייב נגועה בחוסר תום לב, אך הורה לפנים משורת הדין על התמחרות נוספת ואחרונה במטרה להשיא את התמורה לנושים
בית המשפט המחוזי בחיפה, בראשות כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון, נתן ביום 15 בדצמבר 2025 החלטה משמעותית בדיני חדלות פירעון, המשרטטת את גבולותיה של "זכות הפדיון" של חייבים בנכסי מקרקעין. ההחלטה ניתנה במסגרת הליך פשיטת הרגל של החייב דניאל גרינברג, אשר ביקש למנוע את מכירת נכסי המקרקעין שבבעלותו (חלקות חקלאיות בגוש 11346) לרוכשים חיצוניים שזכו בהתמחרות, וזאת בטענה כי עומדת לו זכות ראשונים לפדות את הקרקע.
במרכז המחלוקת עמדו שלוש חלקות מקרקעין (11, 12 ו-23), המהוות חלקות חקלאיות שאינן משמשות למגורים. הנאמנים בתיק, עורכי הדין ישראל שפלר וליאור מזור, ניהלו הליכי מכר ממושכים וביצעו התמחרות בה זכו החברות "תקוה אינסופית בע"מ", "כרמי בת שלמה" ו"חברת גאיה". החייב, מצידו, טען כי יש לו "זכות פדיון" המאפשרת לו לא להשתתף בהתמחרות עצמה, אלא להמתין לסיומה ואז להשוות את הצעתו להצעה הגבוהה ביותר שתתקבל, וזאת באמצעות מימון חיצוני (של בנו או חברה מטעמו).
בהחלטתה, דחתה השופטת קראי-גירון מכל וכל את הקונסטרוקציה המשפטית שניסה החייב לבנות. השופטת קבעה בצורה נחרצת כי לחייב אין זכות פדיון במקרה דנן, בייחוד לאור העובדה שמדובר בקרקע חקלאית ולא בבית מגורים, וכי החייב אינו מעבד את הקרקע בפועל ואינו מתפרנס ממנה מזה שנים רבות.
"זכות הפדיון אינה עומדת לחייב מאחר ומדובר במימוש זכויות במקרקעין שהם חלקות חקלאיות שאין עליהן בית מגורים", כתבה השופטת בהחלטתה. היא הוסיפה ביקורת נוקבת על התנהלות החייב, וציינה כי הוא מבקש רק "להוסיף וליהנות" מהנכס מבלי שטרח לשקם את עצמו כלכלית באמצעות עיבוד הקרקע לאורך השנים.
בית המשפט הדגיש כי הטענה ל"זכות פדיון" אישית, אותה מבקש החייב לממש באמצעות חברה בע"מ (חברת נדל"ן בבעלות צד שלישי), היא ניסיון פסול להמחאת זכות אישית לאחרים. השופטת ציינה כי קבלת עמדת החייב תפגע אנושות במוסד ההתמחרות ותמרחיק רוכשים פוטנציאליים, שכן איש לא ירצה להשתתף בהליך יקר ומורכב בידיעה שהחייב יכול להמתין "על הגדר" ולחטוף את העסקה ברגע האחרון.
עוד צוין בהחלטה כי החייב נהג בחוסר תום לב כאשר בחר במודע שלא להשתתף בהתמחרויות קודמות, תוך שהוא נשען על טענות משפטיות שנדחו כבר בעבר. השופטת אף מתחה ביקורת על כך שהחייב ובני משפחתו לא היססו לשעבד את הנכסים ה"היסטוריים" לטובת רווחים כלכליים בעבר, וכעת הם מבקשים הגנה רגשית על נכס שראו בו מקור פיננסי.
הדיון בבית המשפט לווה בדרמה לא קטנה מצד אחותו של החייב, הגב' שהם דאו, שהיא בעלת זכויות בחלק מהחלקות. דאו, שטענותיה נשמעו באמצעות תרגום לשפת הסימנים, מחתה נמרצות נגד מכירת הקרקע ואף הפריעה למהלך הדיון. השופטת ציינה בהחלטתה כי למרות ההתחשבות במצבה, דאו סירבה להציע פתרון מעשי או כספי כלשהו, ורק חזרה על סירובה למכור את הזכויות, למרות שגם חלקה בנכס משועבד לנושים. השופטת שיבחה את איפוקם של עורכי הדין באולם נוכח ההפרעות.
למרות דחיית כל טענותיו המשפטיות של החייב והקביעה כי אין לו זכות פדיון עדיפה, החליטה השופטת קראי-גירון לנקוט בגישה פרגמטית לטובת קופת הנשייה. לאור העובדה שעל השולחן מונחת אפשרות לקבלת סכום גבוה יותר עבור הקרקעות, קיבל בית המשפט את עמדת הנאמנים, נציג הכונס הרשמי והנושה העיקרי ("מרחביה"), והורה על ביצוע התמחרות נוספת ואחרונה.
ההתמחרות נקבעה ליום 24 בדצמבר 2025, בשיטת "Best and Final Offer". השופטת הבהירה כי החייב רשאי להשתתף בהתמחרות זו כאחד האדם (בעצמו או באמצעות צד שלישי), אך לא תעמוד לו שום זכות יתר לאחר סיום ההתמחרות.
החלטה זו מאזנת בין הצורך לשמור על וודאות עסקית עבור הרוכשים שזכו – לבין האינטרס העליון של הליך חדלות הפירעון: השאת התמורה לנושים המחכים לכספם.
בסיום ההחלטה, ולמרות התוצאה המעשית שמעניקה הזדמנות נוספת, נמנעה השופטת מפסיקת הוצאות, אך הבהירה כי מדובר בהזדמנות בלתי חוזרת.
פש"ר 30629-02-15
