העליון הכריע: משפחת באשה תפנה את הנכס בעיר העתיקה; נדחתה הטענה להיעדר יריבות מול האפוטרופוס הכללי
בתום מאבק משפטי ארוך שהתגלגל בשלוש ערכאות, דחה השופט יחיאל כשר את בקשת רשות הערעור של שבעה מבני משפחת באשה, שנדרשו לפנות מבנה ברחוב ברקוק בירושלים. המשפחה טענה כי מרגע שהנכס שוחרר לידי הקדש ישיבת "תורת חיים", לאפוטרופוס הכללי לא הייתה זכות להמשיך בתביעה. העליון קבע: הטענה הועלתה מאוחר מדי, וממילא המשפחה לא הוכיחה כל זכות בנכס או רצף מגורים. הפינוי יבוצע בתוך 60 יום.
בית המשפט העליון שם השבוע סוף לסאגה משפטית שנמשכה למעלה משבע שנים, הנוגעת לבעלות ולזכויות השימוש בנכס מקרקעין רגיש בליבה של העיר העתיקה בירושלים. בהחלטה שניתנה ביום חמישי האחרון (18.12.2025), דחה שופט בית המשפט העליון, יחיאל כשר, את בקשת רשות הערעור שהגישו בני משפחת באשה נגד האפוטרופוס הכללי, והורה על פינויים מהנכס בתוך 60 יום.
במרכז הפרשה עומד מבנה בן שלוש קומות ברחוב ברקוק, המכונה "האגף המזרחי", הצמוד לישיבת "תורת חיים". המאבק על הנכס הציף סוגיות היסטוריות, קנייניות ופרוצדורליות, כאשר מצד אחד עמד האפוטרופוס הכללי (ומאחוריו הקדש הישיבה) ומנגד משפחת באשה, שטענה כי היא מחזיקה בנכס כבעלים או כדיירת מוגנת עוד משנות ה-20 של המאה הקודמת.
שורשי הסכסוך מגיעים עד לשלהי המאה ה-19. על פי המסמכים שהוצגו לבית המשפט והתקבלו כמהימנים, הקרקע נרכשה בשנת 1899 על ידי הרב יצחק בן חיים וינוגרד, שנרשם כבעליה בפנקס השטרות העות'מאני. הרב בנה במקום את המבנה המדובר והקדיש אותו בשנת 1908 לטובת ישיבת "תורת חיים".
התהפוכות הגיאופוליטיות של ירושלים השפיעו ישירות על הסטטוס המשפטי של הנכס. לאחר נפילת הרובע היהודי במלחמת העצמאות ב-1948, עבר המבנה לחזקת ממלכת ירדן ונוהל על ידי "הממונה הירדני על רכוש האויב". עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים והחלת המשפט הישראלי, הועבר הניהול לידי האפוטרופוס הכללי במדינת ישראל, מתוקף חוק נכסי נפקדים וחוק הסדרי משפט ומנהל.
בשנת 2018 הגיש האפוטרופוס הכללי תביעה לסילוק יד נגד המחזיקים בנכס, בטענה כי הם פולשים. במהלך ניהול התביעה, בשנת 2020, שחרר האפוטרופוס את הנכס פורמלית לידי נאמני ההקדש של ישיבת תורת חיים, בהתאם לפסק דין קודם. נקודה זו הפכה מאוחר יותר לציר המרכזי בטיעוני ההגנה של משפחת באשה.
המבקשים, שבעה מבני משפחת באשה טענו בבקשת רשות הערעור לעליון טענה משפטית מעניינת: לשיטתם, ברגע שהנכס שוחרר מידי האפוטרופוס הכללי לידי ההקדש ב-2020, פקעה זכותו של האפוטרופוס להמשיך ולנהל את תביעת הפינוי נגדם. הם טענו כי נוצר מצב של "היעדר יריבות", וכי המשך ניהול ההליך על ידי גוף מדינתי (האפוטרופוס) במקום על ידי ההקדש הפרטי, העניק לתובעים יתרונות דיוניים בלתי הוגנים – בעיקר בכל הנוגע לדיני ההתיישנות ונטל הראיה המופחת המוטל לעיתים על רשויות המדינה.
מנגד, האפוטרופוס הכללי טען כי זיקתו לנכס מעולם לא נותקה לחלוטין שכן הוא משמש גם כנאמן ציבורי להקדש. אך הטענה המרכזית שהובילה לדחיית הערעור הייתה פרוצדורלית-עובדתית: בתי המשפט הקודמים קבעו באופן חד-משמעי כי בני המשפחה לא הצליחו להוכיח שום זכות בנכס.
בית משפט השלום (השופטת ב' יהלום) ובית המשפט המחוזי (השופטים ע' שחם, ד' גדעוני ו-נ' פלקס) קבעו כממצא עובדתי כי המשפחה לא הציגה שום ראיה אובייקטיבית למגורים בנכס לפני 1948. המסמכים שהציגו, לרבות רישום מנדטורי מ-1944, נמצאו כמתייחסים לנכס סמוך ולא למבנה המריבה. יתרה מכך, נקבע כי המשפחה לא הוכיחה רצף מגורים כלשהו: לא הוצגו חשבונות חשמל, מים, או אפילו עדויות שכנים המאששות את הטענה שהם מתגוררים במקום בפועל.
השופט יחיאל כשר דחה בפסק דינו את הבקשה, תוך שהוא מדגיש כי התערבות ב"גלגול שלישי" שמורה למקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה משפטית עקרונית – תנאי שאינו מתקיים במקרה זה.
השופט כשר מתח ביקורת על העיתוי שבו בחרו המבקשים להעלות את טענת "היעדר היריבות". הוא ציין כי דבר שחרור הנכס לידי ההקדש היה ידוע להם עוד במהלך הדיונים בערכאות הקודמות, אך הם בחרו שלא לטעון זאת בזמן אמת ולא ביקשו את החלפת התובע. "משהטענה לא הועלתה בפני הערכאות קמא, הרי שהיא אינה מתאימה לדיון לראשונה במסגרת ערעור בגלגול שלישי", כתב השופט.
עוד הוסיף השופט כשר, כי גם לו הייתה מתקבלת הטענה הפרוצדורלית לגבי זהות התובע, התוצאה לא הייתה משתנה. זאת, משום שהכשל העיקרי של משפחת באשה היה ראייתי: "נקבע כעניין שבעובדה כי המבקשים לא הוכיחו חזקה רצופה במקרקעין לאורך תקופת ההתיישנות הנטענת… יש בסיס מוצק לקביעה כי למערערים אין זכויות בנכס".
בית המשפט קבע כי זיהוי הנכס כרכושו של הרב וינוגרד וכחלק מהקדש ישיבת תורת חיים הוכח באמצעות מסמכים היסטוריים משכנעים, לרבות שטר הקדש מ-1908 וכתב מינוי נאמנים מ-1931, המשתלבים ל"תמונה קוהרנטית וברורה".
בסיכומו של דבר, צו עיכוב הביצוע הארעי שהוצא באוקטובר בוטל. בית המשפט הורה למבקשים לפנות את המבנה בתוך 60 יום כדי לאפשר להם להיערך, ולא חייב אותם בהוצאות משפט נוספות בערכאה זו.
רע"א 16192-10-25
