"חתמתי בלי לקרוא": ביהמ"ש המחוזי דחה את גרסת "הסכמי המשכנתא הכפולים" והורה על המשך פינוי הדירה
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את בקשתו של חייב לעצור את הליכי מימוש דירת היוקרה שלו, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על גרסתו העובדתית ה"כבושה" והבלתי עקבית. השופטת עידית קצבוי קבעה כי החזקה המשפטית לפיה אדם החותם על מסמך מבין את תוכנו עומדת בעינה, וכי התנהלות התובע, ששילם עמלות לפי ההסכם אותו הוא תוקף כעת, שמטה את הקרקע תחת טענותיו.
בפסק דין מנומק שניתן ביום 11 בדצמבר 2025, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את בקשתו של איש העסקים אבי קסטרו לעצור את הליכי ההוצאה לפועל ולמנוע את פינויו מדירת המגורים שלו. ההחלטה חושפת סאגה משפטית סבוכה סביב הלוואה בסך 3.3 מיליון שקלים שלא נפרעה, ומאבק משפטי המנסה ברגע האחרון למנוע את רוע הגזירה.
לב הסכסוך נעוץ בהסכם משכנתא שנחתם במאי 2022 בין החברה שבבעלות משפחת התובע לבין חברת המימון א.י.ק.נ בע"מ. לאחר שהחברה לא עמדה בהחזרי ההלוואה, וגם הסדר חוב שנחתם באוגוסט 2024 הופר, פתחה חברת המימון בהליכי מימוש הדירה ששועבדה כבטוחה.
במרכז התביעה שהגיש קסטרו עמדה טענה יוצאת דופן: לטענתו, קיימים שני נוסחים להסכם המשכנתא. לשיטתו, הוא הוחתם על נוסח אחד (שסומן כנספח א'), בעוד שהנושה פועלת למימוש הדירה על בסיס נוסח אחר (נספח ב'), הכולל תנאים דרקוניים יותר עליהם לא הסכים ואותם לא קרא. קסטרו טען כי חתם על המסמך השני "מבלי לקרוא בשנית את כל סעיפי המסמך", מתוך אמונה שמדובר באותו חוזה בדיוק.
מנגד, המשיבים – כונס הנכסים רז מנגל וחברת א.י.ק.נ, טענו כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט ובטענות שקריות שנועדו רק למשוך זמן. ההגנה הציגה תכתובות דואר אלקטרוני מזמן אמת, המוכיחות כי טיוטת ההסכם הועברה לעיונו של עורך דין מטעמו של קסטרו, עו"ד משה קיירה, שניהל משא ומתן על הסעיפים.
כבוד השופטת עידית קצבוי לא חסכה ביקורת מהתובע בהחלטתה. היא הזכירה את ההלכה המשפטית המושרשת לפיה "חזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא קרא והבין את תוכנו", במיוחד כשמדובר במסמך מהותי כמו שטר משכנתא.
אחת הראיות המרכזיות שהובילו לקריסת גרסת התובע הייתה סוגיית שכר הטרחה. התברר כי בהסכם עליו מסתמך התובע ("נספח א'") נכתב כי יש לשלם שכר טרחה בסך 1,000 ש"ח בלבד, בעוד שבהסכם אותו הוא תוקף ("נספח ב'") הסכום הוא 10,000 ש"ח. בחקירתו נאלץ התובע להודות כי בפועל שילם 10,000 ש"ח, מה שמוכיח כי פעל לפי ההסכם המקורי והמחייב. הסברו כי "אמא שלי אמרה שצריך לשלם 10,000 ש"ח אז התאים לי", נדחה על ידי בית המשפט כבלתי משכנע.
נוסף על כך, השופטת קצבוי הצביעה על חוסר העקביות בטענתו כי לא היה מיוצג. העובדה שעורך דין מטעמו (עו"ד קיירה) העיר הערות על הטיוטה בזמן אמת סותרת את טענת ה"עושק" של התובע. השופטת קבעה כי הניסיון לטעון שעורך הדין ייצג רק את האם ולא את התובע, שהוא מנהל החברה ומי שחתם בפועל, הוא "מתמם" ובלתי סביר.
נדבך נוסף בהחלטה היה השיהוי הניכר בהגשת הבקשה. הליכי ההוצאה לפועל החלו בנובמבר 2024, וכונס נכסים מונה כבר בדצמבר 2024. למרות זאת, התובע המתין כמעט שנה, עד ספטמבר 2025, כדי להעלות לראשונה את הטענה בדבר שוני בין נוסחי ההסכמים. השופטת ציינה כי התנהלות זו, כאשר "חרב הפינוי מתנופפת מעל ראשו", אינה מוסברת ופוגעת אנושות בסיכויי התביעה.
יתרה מכך, במהלך הדיון ניסה התובע לשלוף "קלף חדש": טענה כי הוא זכאי להגנות לפי "חוק הגנת הדייר" וכי הסעיף השולל הגנה זו מופיע רק בנוסח עליו הוא מערער. בית המשפט דחה טענה זו על הסף כ"הרחבת חזית" אסורה, תוך ציון שהעובדה שהטענה לא הופיעה בכתב התביעה המקורי מעידה על חוסר רצינותה.
בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט כי "מאזן הנוחות" אינו נוטה לטובת התובע. אמנם פינוי מבית מגורים הוא צעד קשה ובלתי הפיך, אך במקרה זה החוב אינו מוכחש, ההפרות ברורות, וסיכויי התביעה העיקרית קלושים ביותר. השופטת קבעה כי התובע היה מודע לפינוי הצפוי מזה זמן רב ונערך אליו.
הבקשה לעיכוב הליכים נדחתה במלואה. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ. משמעות ההחלטה היא כי כונס הנכסים יוכל להמשיך בהליכי מכירת הדירה לכיסוי החובות.
ת"א 62090-09-25
