"השקית עם המזומן" שלא הוכחה: בית המשפט חייב רוכשי סופרמרקט באילת לשלם מעל 600 אלף ש"ח למוכרת
בית משפט השלום בבאר שבע דחה את גרסת הרוכשים כי שילמו 350,000 ש"ח במזומן ללא קבלה, ודחה תביעה נגדית בטענה לריקון מלאי ומצגי שווא. השופט מנחם שח"ק קבע: "לא הוצגה דרישה לקבלה, התנהלות שמעוררת קושי עמוק אצל אנשי עסקים"
בפסק דין מנומק שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בבאר שבע, התקבלה במלואה תביעתה של חברת "גילרז רשתות שיווק בע"מ" נגד רוכשי סופרמרקט באילת, ונדחתה תביעה נגדית שהגישו הרוכשים על סך כמיליון שקלים. פסק הדין חושף סכסוך עסקי ייצרי סביב מכירת מרכול בעיר הדרומית, הכולל טענות על צ'קים שחזרו, שקיות עמוסות מזומנים ללא תיעוד, ומדפים שהתרוקנו באישון לילה – טענות אשר נדחו ברובן המכריע על ידי בית המשפט. פסק הדין ניתן ביום 11 בדצמבר 2025 על ידי כבוד השופט מנחם שח"ק.
תחילתה של הפרשה בנובמבר 2019, אז נחתם הסכם למכירת סופרמרקט ברחוב ששת הימים באילת, בבעלות חברת "גילרז", לידי קבוצת רוכשים הכוללת חברה בבעלותם ואנשים פרטיים, תמורת סכום של 1.15 מיליון ש"ח. התמורה הייתה אמורה להשתלם ב-36 תשלומים שווים באמצעות צ'קים.
לטענת התובעת, לאחר שנפרעו חלק מהתשלומים, החלו הצ'קים לחזור בנימוק של "אין כיסוי מספיק" ו"חשבון מוגבל". יתרת החוב שטרם שולמה הועמדה על ידי התובעת על סך של כ-371,200 ש"ח, ונוסף לכך דרשה החברה את הפיצוי המוסכם בחוזה בסך 250,000 ש"ח עקב ההפרה היסודית.
מנגד, הציגו הרוכשים (הנתבעים) גרסה דרמטית: לטענתם, אביה של אחת הנתבעות, המעורב בעסקה, העביר לבעלי התובעת (יוסי לוי) סכום של 350,000 ש"ח במזומן בתוך שקית, כ"פיקדון" שהפך לתשלום על חשבון התמורה. לטענתם, בחישוב הסכום המזומן וקיזוז חובות עבר, הם שילמו את מלוא התמורה ואף למעלה מכך.
השופט שח"ק דחה את גרסת "שקית המזומנים" מכל וכל. בפסק הדין צוין כי העדויות מטעם הנתבעים היו חסרות ומלאות סתירות. כך למשל, אחד הנתבעים העיד כי המתין ברכב בזמן שהכסף נמסר כביכול, ולא היה עד למסירה עצמה.
"העובדה שלא ניתנה קבלה כנגד ביצוע התשלום במזומן, לא הוצגה דרישה בכתב בזמן אמת לקבל קבלה… בפרט כשמדובר באנשי עסקים מנוסים… מעוררת קושי עמוק", כתב השופט שח"ק בפסק הדין. השופט אף ציין כי מסירת צ'קים על מלוא סכום העסקה לאחר אותו תשלום מזומן נטען, אינה מתיישבת עם ההיגיון העסקי והעובדתי.
במסגרת ההגנה והתביעה שכנגד, טענו הרוכשים כי "גילרז" ובעליה הפרו את ההסכם הפרה בוטה. טענתם המרכזית הייתה כי במועד מסירת החזקה בחנות, התברר להם כי המלאי צומצם משמעותית לעומת המצגים טרם החתימה. הם הציגו סרטונים ממצלמות האבטחה וחוות דעת מומחה בניסיון להוכיח כי המדפים רוקנו.
עוד נטען כי הוצג להם מצג שווא לגבי מחזור המכירות של החנות (750,000 ש"ח בחודש לעומת 500,000 ש"ח בפועל לטענתם) וכי ספקית הסחורה, הקשורה לתובעת, העלתה מחירים באופן מלאכותי.
בית המשפט לא השתכנע מטענות אלו. השופט קבע כי הסרטונים שהוצגו אינם מאפשרים לקבוע ממצאים עובדתיים ברורים על היקף המלאי, שכן הם מציגים תמונה חלקית בלבד. נקודה מכרעת בהחלטת השופט הייתה השיהוי הרב בהעלאת הטענות: הרוכשים לא פנו בזמן אמת בתלונה על חוסר במלאי, והמשיכו לשלם את הצ'קים במשך תקופה ארוכה.
"עמדת הנתבעים בעניין זה אינה מתיישבת על הדעת", נכתב בפסק הדין. "אם אכן סברו הנתבעים כי התרחש צמצום כה משמעותי במלאי… ניתן היה לצפות לרצף של פניות לתובעת". בנוסף, השופט הפנה לסעיף בהסכם הקובע כי הממכר נמכר במצבו (AS IS) ללא התחייבות לכמות מלאי מדויקת, ולסעיף בו הצהירו הרוכשים כי אינם מסתמכים על מצגים קודמים.
ניסיון נוסף של הנתבעים לגלגל את האחריות לחברה בלבד (ח.א.נ) ולפטור את עצמם מאחריות אישית נדחה אף הוא. השופט שח"ק קבע כי הנוסח "ביחד ולחוד ובערבות הדדית" המופיע בהסכם מחייב את כל החתומים עליו באופן אישי. כמו כן, נדחה הניסיון לחייב את בעלי התובעת, יוסי לוי, באחריות אישית, מאחר ולא הוכחה כל עילה להרמת מסך או חיוב אישי בנזיקין.
בסיכומו של דבר, התביעה העיקרית התקבלה במלואה. הנתבעים חויבו לשלם, ביחד ולחוד, סך של 371,200 ש"ח בגין יתרת התמורה, בתוספת פיצוי מוסכם מלא בסך 250,000 ש"ח, ובסך הכל 621,200 ש"ח (לפני ריבית והצמדה).
בנוסף, הושתו על הנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של כ-81,500 ש"ח לטובת התובעת ובעליה. השופט מתח ביקורת על התנהלותה של הנתבעת חן ביטון, שהעלתה בסיכומיה טענות עובדתיות חדשות שלא נטענו קודם לכן, וחייב אותה בהוצאות נוספות בגין כך.
ת"א 20465-04-22
