"לא מנסים לטאטא תחת חברה": הודעות הוואטסאפ וערבות האב הביאו לחיוב אישי של סוחר יהלומים ב-2.7 מיליון שקלים
בית המשפט המחוזי מרכז דחה את גרסת ההגנה של סוחר יהלומים שטען כי פעל כשכיר בחברה הונג-קונגית שקרסה עקב "עוקץ". השופטת שרון גלר קבעה כי בענף המושתת על אמון אישי ("מזל וברכה"), התכתובות האישיות ותעודות המשלוח גוברות על מסך ההתאגדות. הסכום שנפסק משקף את שווי היהלומים שלא הוחזרו
בפסק דין המחדד את גבולות האחריות האישית בענף היהלומים, קיבל בית המשפט המחוזי מרכז-לוד את תביעתם של האחים היהלומנים גיל ורון מלמד, וחייב את הנתבע, ירדן מורי, בתשלום של כ-2.77 מיליון שקלים. פסק הדין, שניתן ביום 9 בדצמבר 2025, עוסק בשאלה המשפטית והמסחרית הרגישה: מתי פעילות עסקית שנעשתה דרך חברה בע"מ מקימה חבות אישית של הפועל בשמה, במיוחד בענף הנשען באופן מסורתי על אמון אישי מוחלט.
במרכז הפרשה עמדו עסקאות קונסיגנציה (משגור) של יהלומים שנערכו בין השנים 2014-2019. התובעים, האחים מלמד העבירו לנתבע יהלומים יקרי ערך למכירה בחו"ל. כאשר התמורה לא שולמה והיהלומים לא הוחזרו, טענו האחים מלמד כי ההתקשרות נעשתה מול ירדן מורי באופן אישי, בהתבסס על חברות ארוכת שנים ואמון הדדי.
מנגד, טען הנתבע כי הוא פעל כל העת כשכיר בלבד בחברת "מוריה" (Moriya HK Ltd), חברה זרה שהתאגדה בהונג קונג ונמצאת בבעלות אביו, בעז מורי. לטענת ההגנה, החברה נפלה קורבן ל"עוקץ" על ידי צד שלישי, מה שהוביל לקריסתה הכלכלית ולחוסר יכולת להשיב את היהלומים או את תמורתם. הנתבע ביקש להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה וטען כי אין לו יריבות אישית מול התובעים.
השופטת שרון גלר דחתה את גרסת ההגנה וקבעה כי הראיות בתיק מצביעות באופן מובהק על התקשרות אישית. אחת הראיות המרכזיות שהובילו להכרעה הייתה סדרת הודעות וואטסאפ ששלח הנתבע לתובע, רון מלמד, בזמן אמת. בהודעות אלו, כך עולה מפסק הדין, נטל הנתבע אחריות אישית מלאה על החוב, ללא כל הסתייגות.
באחת ההודעות הדרמטיות שצוטטו בפסק הדין כתב הנתבע: "הכסף שלך זה באחריות שלי ורק שלי… אני ניקיתי את כל החסכונות קופות גמל שלי, פנסיה, הכול לכיוונך… את החוב שלך לא מנסים לטאטא תחת חוב חברה או חארטות. הפכנו אותו לחוב אישי". השופטת גלר ציינה כי דברים אלו, שנכתבו "בזמן אמת", סותרים חזיתית את גרסתו המאוחרת של הנתבע בבית המשפט, לפיה פעל כשכיר בלבד.
חיזוק נוסף לאחריות האישית נמצא במסמכי המשלוח. התברר כי היהלומים נשלחו על שמו הפרטי של ירדן מורי לכתובות של מלונות שונים, ולא לכתובת החברה בהונג קונג. הנתבע ניסה לטעון כי הרישום האישי נעשה משיקולי מס ("מס סטטיסטיקה"), אולם בית המשפט דחה טענה זו מכל וכל. השופטת גלר הבהירה כי טענה כזו, המערבת דין זר, מחייבת חוות דעת מומחה שלא הוגשה, וכי ההסברים שסיפקו הנתבע ואביו היו מתחמקים ולא משכנעים.
פסק הדין מדגיש את האופי הייחודי של ענף היהלומים. השופטת גלר קיבלה את עמדת התובעים, לפיה בעסקאות קונסיגנציה החוצות מדינות, בהן סחורה בשווי רב נמסרת ללא בטוחות, מרכיב האמון האישי הוא הבסיס להתקשרות. נפסק כי העובדה שהתשלומים בוצעו טכנית דרך חברת "מוריה" אינה שוללת את האחריות האישית של מי שנטל על עצמו את ההתחייבות.
נדבך משמעותי נוסף בהכרעה היה התנהלותו של האב, בעז מורי. האב חתם על כתבי ערבות אישית לחובות בנו, בהם נכתב במפורש: "אני בעז מורי אחראי לתשלום החוב של ירדן מורי". בית המשפט קבע כי איש עסקים מנוסה לא היה חותם על מסמך המייחס לבנו חוב אישי של מיליונים, אלא אם כן הדבר משקף את המציאות. ניסיונם של התובעים לטעון כי האב חתם תחת לחץ או איומים נדחה בהעדר ראיות ממשיות, ונקבע כי מדובר בטענה בעלמא שלא הוכחה.
עוד התייחס בית המשפט לטענת ה"עוקץ" שביצע צד שלישי בחברה. השופטת קבעה כי גם אם החברה נפגעה ממעשה מרמה, הדבר אינו פוטר את הנתבע מאחריותו ליהלומים נוספים שלא היו קשורים לאותו אירוע נטען, ושעליהם לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת לאן נעלמו.
בסיכומו של דבר, קיבל בית המשפט את התביעה ברובה הגדול. השופטת גלר חייבה את ירדן מורי לשלם לתובעים סך של 2,771,347 שקלים בגין היהלומים שלא הוחזרו. עם זאת, תביעתם של האחים מלמד לפיצוי בגין פגיעה במוניטין ותשלומי ריבית בגין הלוואות נדחתה, לאחר שנקבע כי לא הובאו ראיות מספקות להוכחת נזקים אלו.
בנוסף לסכום הפיצוי, חויב הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט בגובה 80% מאגרת בית המשפט ששולמה, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 100,000 שקלים. פסק הדין מהווה תמרור אזהרה לאנשי עסקים המבקשים להסתמך על אישיות משפטית נפרדת בעודם מתנהלים במישור האישי, במיוחד בענפים בהם המוניטין והמילה האישית ("מזל וברכה") הם המטבע העובר לסוחר.
ת"א 64470-11-19
