סוף תקופה בחוף מציצים: בית המשפט הורה על פינוי הפולשים ממתחם הנדל"ן היוקרתי בנמל ת"א ללא תנאי פיצוי
בפסק דין המחדד את ההגנה על הקניין הציבורי, קבע בית משפט השלום בתל אביב כי משפחות המחזיקות בקרקע יוקרתית על קו המים במשך עשרות שנים יפונו עד אמצע 2026. השופטת דחתה את הטענה ל"רישיון בלתי הדיר" במקרקעי ציבור והפרידה בין שאלת הפינוי לתביעת הפיצויים: "אין להשלים עם היעדר משילות במתחם שלם בלב תל אביב"
בפסק דין מהדהד שניתן ביום 7 בדצמבר 2025, הכריע בית משפט השלום בתל אביב-יפו במאבק משפטי ארוך שנים הנוגע לאחת מעתודות הקרקע היקרות והמבוקשות ביותר בישראל: מתחם המגורים הממוקם בסמוך לחוף מציצים המיתולוגי ובמתחם נמל תל אביב. כבוד השופטת טל פישמן לוי קיבלה את תביעתן של עיריית תל אביב-יפו ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י), והורתה על פינוי מלא של משפחות דנוך ואור מהמתחם, תוך שהיא קובעת כי הפינוי לא יותנה בתשלום פיצויים כלשהו.
המתחם, הידוע כחלק מחלקה 150 בגוש 6962, נמצא בבעלות המדינה ומיועד לצרכי ציבור, לרבות חנייה ציבורית וחוף רחצה. אולם, במשך עשרות שנים התגוררו במקום משפחות, אשר לטענתן רכשו את הזכויות מקודמיהן והחזיקו בקרקע בידיעת הרשויות. פסק הדין חושף את המתח שבין זכויות הפרט והטענה להסתמכות ארוכת שנים, לבין האינטרס הציבורי ושמירה על שלטון החוק במקרקעי המדינה.
בלב המחלוקת עמדה שאלת מעמדם של הנתבעים בקרקע. מחד, עיריית תל אביב ורמ"י טענו כי מדובר בפלישה למקרקעי ציבור ללא כל זכות שבדין, וכי המדינה מעולם לא העניקה אישור להחזקה זו. מנגד, הנתבעים – בני משפחת אור והגברת מרים דנוך – טענו כי הם במעמד של "בני רשות בלתי הדירה". לטענתם, שתיקת הרשויות לאורך עשרות השנים יצרה "רישיון מכללא" המונע את פינויים, או למצער מחייב פיצוי מלא הכולל דיור חלוף.
השופטת פישמן לוי דחתה מכל וכל את טענות ההגנה. בפסיקתה, הסתמכה השופטת על הלכת "היפר חלף" וקבעה נחרצות כי כאשר מדובר במקרקעי ציבור, אין להכיר במוסד ה"רישיון מכללא" המבוסס על שתיקת הרשות. "אין לייחס לרשות ציבורית הסכמה משתמעת להעניק הרשאה אך מעצם העובדה שהיא לא פעלה נגד מחזיק שלא כדין", נכתב בפסק הדין.
יתרה מכך, בית המשפט הדגיש כי גם לו היה ניתן רישיון כזה, הרי שמדובר ב"זכות אישית" שאינה ניתנת להעברה או להורשה. בכך, שמטה השופטת את הקרקע תחת הטיעון של משפחת אור, שטענה כי הזכויות הועברו אליהם מאבי המשפחה המנוח. "הנתבעים וודאי אינם יכולים לשאוב זכויותיהם לפיצויים מתוך סל הזכויות שניתנו (אולי) לאדם אחר", קבעה השופטת.
אחת הסוגיות המרכזיות בהליך הייתה דרישת הנתבעים להתנות את הפינוי בקבלת פיצוי כספי הולם, בהסתמך בין היתר על סעיף 194 לחוק התכנון והבניה. הנתבעים הציגו חוות דעת שמאי מטעמם שהעריכה את הפיצוי המגיע להם בכ-6 מיליון שקלים לכל יחידה.
אולם, בית המשפט דחה את הניסיון לכרוך בין ההליכים. השופטת קבעה כי הכלל הוא הפרדה בין תביעת הפינוי לתביעת הפיצוי, במיוחד כאשר מדובר במחזיקים שלא הוכיחו זכות קניינית. "הנתבעים אינם זכאים להמשיך להתגורר במקרקעין… ואין להתנות את פינויים בקבלת פיצויים", פסקה השופטת.
השופטת ציינה כי הנתבעים הגישו תביעה כספית נפרדת לבית המשפט המחוזי רק ביוני 2025, כשלוש שנים וחצי לאחר פתיחת הליכי הפינוי, וכי טענותיהם הכספיות יתבררו שם. עוד צוין כי העירייה הציעה בעבר סכומי כסף נכבדים לפנים משורת הדין כדי לסיים את הסכסוך בהסכמה, אך הנתבעים סירבו להצעות אלו ובחרו לנהל את ההליך עד תום.
בפסק הדין נמתחה ביקורת חריפה על התנהלות הנתבעים. השופטת ציינה כי לא זו בלבד שהם החזיקו בקרקע ציבורית יקרה ללא תשלום דמי שימוש לאורך עשרות שנים, אלא שהם אף הפיקו ממנה רווחים כלכליים נאים. מהראיות עלה כי משפחת אור וגברת דנוך בנו יחידות דיור נוספות במתחם והשכירו אותן לצדדים שלישיים, תוך שהם משלשלים לכיסם מאות אלפי שקלים.
נקודה מעניינת נוספת שעלתה בפסק הדין נוגעת למצבה הכלכלי של הנתבעת מרים דנוך. בעוד הנתבעים טענו כי אין להם קורת גג אחרת, התברר במהלך הדיונים כי בבעלותה של גברת דנוך דירה נוספת ברחוב רבי מאיר בתל אביב, העומדת ריקה. עובדה זו חיזקה את מסקנת בית המשפט כי אין מדובר במקרה סוציאלי המצדיק הגנה מפני פינוי. לגבי משפחת אור, הכירה השופטת במורכבות המצב, אך הבהירה כי הפתרון מצוי בידי הנתבעים עצמם, שיכולים היו לקבל את הסכומים שהוצעו להם בעבר.
לקראת סיום פסק הדין, התייחסה השופטת פישמן לוי להיבט הציבורי הרחב של הפרשה. היא הגדירה את המצב בשטח כ"היעדר משילות במתחם שלם הממוקם בחוף הים של העיר הגדולה בישראל". השופטת הדגישה כי תפקידו של בית המשפט הוא להרתיע מפני פלישות למקרקעי ציבור ולמנוע את המשך התופעה של בנייה בלתי חוקית והפקת רווחים על חשבון הציבור.
לאור כל זאת, נקבע כי הנתבעים יפנו את המתחם מכל אדם וחפץ עד ליום 1 ביוני 2026 בשעה 12:00. בנוסף, חויבו הנתבעים בתשלום הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח, בחלוקה שווה בין שתי המשפחות. השופטת קבעה תמריץ לפינוי עצמי: אם הפינוי יבוצע במועד וללא צורך בהוצאה לפועל, חלק מסכום ההוצאות יוחזר לנתבעים ועלויות ההריסה יושתו על התובעות.
ת"א 31735-01-22
