פשרה בפרשת צור שמיר: חברות הביטוח ישלמו 4 מיליון ש"ח לסילוק התביעה הנגזרת נגד משפחת שנידמן
בית המשפט המחוזי בתל אביב אישר את הסדר הפשרה בתביעה הנגזרת נגד בעלי השליטה בצור שמיר, בטענה לנזק ברכישת מניות "ביטוח ישיר" • השופט יעקב שרביט קבע כי סיכויי התביעה נמוכים, בין היתר על רקע הלכת אקויטל החדשה, וחתך את שכר הטרחה המבוקש לעורכי הדין: "יש לגזור את השכר מהסכום נטו שנותר לחברה"
המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב אישרה היום (שני) את הסדר הפשרה בתביעה הנגזרת שהוגשה נגד חברת צור שמיר אחזקות בע"מ ובעלי השליטה בה, משה ודורון שנידמן. במסגרת ההסדר, יפצו חברות הביטוח של הדירקטורים ונושאי המשרה את קופת החברה בסכום כולל של 4 מיליון ש"ח, וזאת לסילוק סופי של הטענות כי החברה שילמה מחיר מופרז ברכישת מניות הציבור בחברת הבת, "ביטוח ישיר".
פסק הדין ניתן על ידי כבוד השופט יעקב שרביט, אשר ניתח בפרוטרוט את סיכויי התביעה והגיע למסקנה כי הסדר הפשרה הוא "ראוי, הוגן וסביר" בנסיבות העניין, ובעיקר נוכח הקשיים המשפטיים המשמעותיים שעמדו בפני התובעים.
הפרשה החלה באפריל 2020, אז הוגשה בקשה לאישור תביעה נגזרת על ידי בעלי מניות המיעוט בחברה (אוליר מסחר ותעשיה בע"מ ואודי לדרגור). בלב התביעה עמדה עסקת הרכישה שביצעה צור שמיר למניות הציבור (כ-20%) בחברת הבת "ביטוח ישיר", מהלך שנועד להפוך את ביטוח ישיר לחברה פרטית ("קיפול שכבה") לשם עמידה בהוראות חוק הריכוזיות.
התובעים טענו כי הרכישה בוצעה במזומן, במחיר של 41 ש"ח למניה, מה שגרם לחברה נזק מוערך של כ-54 מיליון ש"ח. לטענתם, לו הייתה הרכישה מתבצעת בדרך של "החלפת מניות" (קרי, הקצאת מניות צור שמיר לבעלי מניות ביטוח ישיר), החברה הייתה משלמת כ-15% פחות, בשל הטבות מס שהיו ניתנות לנישומים.
עוד נטען בתביעה כי ההחלטה לשלם במזומן נבעה מ"עניין אישי" של בעלי השליטה, משפחת שנידמן. לפי הנטען, החלפת מניות הייתה מדללת את אחזקותיהם של בני המשפחה אל מתחת ל-45%, מה שהיה מחייב אותם בביצוע הצעת רכש יקרה כדי לשמור על שליטתם.
מנגד, החברה ובעלי השליטה, שיוצגו בהליך על ידי עורכי הדין צבי פירון ודני חמו, דחו את הטענות מכל וכל. הם טענו כי המהלך אושר כדין, כי השוק מעדיף תשלום במזומן על פני מניות, וכי לבעלי השליטה לא היה כל עניין אישי פסול בבחירת מתווה העסקה.
השופט שרביט, בנימוקיו לאישור הפשרה, הסתמך באופן משמעותי על ההתפתחויות המשפטיות האחרונות, ובראשן ההחלטה בדיון החוזר בפרשת "אקויטל". השופט ציין כי הפסיקה העדכנית קובעת כי שאיפתו של בעל שליטה לשמר את שיעור אחזקותיו בחברה מעל רף מסוים (כמו 45%) במסגרת הליכי ציות לחוק הריכוזיות, אינה מקימה באופן אוטומטי "עניין אישי" הדורש אישור משולש ומיוחד.
"אני שותף לקביעה עקרונית זו", כתב השופט שרביט, "אשר שומטת את הבסיס תחת טענת העניין האישי של בעלי השליטה במקרה דנן". עוד הוסיף השופט כי גם מבחינה חשבונאית, התובעים היו מתקשים להוכיח כי נגרם נזק לחברה או כי בעלי השליטה הפיקו טובת הנאה העולה על הנזק הנטען לחברה (מבחן ה"זיקה העודפת").
הצדדים פנו להליך גישור ממושך בפני השופט בדימוס איתן אורנשטיין, אשר המליץ על מתווה הפשרה. על פי ההסכם, המבטחת של הדירקטורים תשלם 4 מיליון ש"ח. עם זאת, נקבע כי החברה תחזיר למבטחת כ-1.32 מיליון ש"ח בגין הוצאות משפט שכבר שולמו, כך ש"טובת ההנאה" נטו לקופת החברה עומדת על כ-2.68 מיליון ש"ח.
סוגיה מרכזית בפסק הדין נגעה לשכר הטרחה של עורכי הדין המייצגים את התובעים. הצדדים המליצו על שכר טרחה וגמול בשיעור של כ-880 אלף ש"ח (המהווים 22% מסכום הפשרה ברוטו).
השופט שרביט סירב לקבל המלצה זו במלואה. בהסתמך על הלכת "סופרגז" של בית המשפט העליון, קבע השופט כי שכר הטרחה בתביעות נגזרות וייצוגיות צריך להיגזר מסכום ה"נטו" שקיבלה החברה בפועל, ולא מהסכום ברוטו.
"הגמול ושכר הטרחה המומלצים אינם עולים בקנה אחד עם הפסיקה", קבע השופט. אי לכך, הוא אישר אומנם את השיעור של 22%, אך גזר אותו מהסכום נטו (2.68 מיליון ש"ח). התוצאה הסופית: התובעים יקבלו גמול של כ-48 אלף ש"ח, ועורכי הדין יקבלו שכר טרחה של כ-434 אלף ש"ח (בתוספת מע"מ) – כמעט מחצית מהסכום שהומלץ במקור. בנוסף, אושרו הוצאות משפט בסך כ-137 אלף ש"ח.
השופט סיכם וציין כי אישור הפשרה חוסך לצדדים עלויות כבדות של ניהול הליך הוכחות מורכב, ומשרת את טובת החברה לאור הסיכון הגבוה לדחיית התביעה לו הייתה מתבררת עד תום. היועצת המשפטית לממשלה ורשות ניירות ערך לא הביעו התנגדות להסדר.
תנ"ג 31363-04-20
