תקדים משפטי לבעלי "חברות ארנק": בית המשפט המחוזי הכיר בשותפות עסקית ודחה את ניסיון רשות המסים למסות בעל מניות כשכיר
בפסק דין מנומק שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, קיבלה השופטת יעל ייטב את עמדת רואה החשבון אמיר נוריאל בסוגיית "חברות המעטים", וקבעה כי פעילותו באמצעות חברה מול משרד רו"ח ותיק מהווה שותפות לגיטימית ולא יחסי עובד-מעביד מסווים • מנגד, נדחתה דרישתו לקבלת הטבת המס לתושבי אילת, לאחר שנקבע כי למרות עבודתו בעיר, מרכז חייו נותר בתל אביב עם משפחתו
בפסק דין משמעותי שניתן ביום 7 בדצמבר 2025, הכריע בית המשפט המחוזי בבאר שבע באחת הסוגיות הבוערות בדיני המס בישראל בשנים האחרונות: סיווגן של "חברות ארנק" ומיסוי בעלי שליטה הנותנים שירותים באמצעות חברות שבבעלותם. פסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופטת יעל ייטב , מקבל באופן עקרוני את הערעור בסוגיית מיסוי חברות המעטים (סעיף 62א לפקודה), אך דוחה את הערעור בסוגיית התושבות באילת.
במרכז הפרשה עומד רואה החשבון אמיר נוריאל, יליד אילת, אשר פעל באמצעות חברה בבעלותו ("נוריאל יועצים") כשותף בסניף אילת של משרד רואי החשבון הוותיק "רפאל ברנע". פקיד שומה אילת ביקש למסות את הכנסות החברה של נוריאל כהכנסת עבודה אישית שלו, בטענה כי מדובר ב"חברת ארנק" וכי בפועל מתקיימים יחסי עובד-מעביד בינו לבין משרד ברנע. כמו כן, שלל פקיד השומה מנוריאל את הטבת המס המגיעה לתושבי אילת, בטענה כי מרכז חייו נמצא בתל אביב.
החלק הארי והעקרוני של פסק הדין עסק בפרשנות סעיף 62א לפקודת מס הכנסה, שנועד להילחם בתכנוני מס של שכירים המתאגדים כחברות ("חברות ארנק") כדי להפחית את נטל המס. רשות המסים טענה כי בשנת 2017, למעלה מ-70% מהכנסות החברה של נוריאל הגיעו מלקוח אחד (משרד ברנע), ולכן קמה החזקה כי מדובר בשכיר.
השופטת ייטב דחתה את עמדת פקיד השומה וקבעה כי במקרה זה חל "חריג השותף". השופטת ניתחה לעומק את מערכת היחסים בין נוריאל למשרד ברנע ומצאה כי מדובר בשותפות עסקית אמיתית, גם אם לא נרשמה פורמלית ברשם השותפויות.
בפסק הדין נקבע כי נוריאל מתפקד כמנהל בפועל של סניף אילת, אחראי על קבלת עובדים ופיטוריהם, ונהנה מחלוקת רווחים בשיעור של 50% מפעילות הסניף. "הראיות מלמדות על כך שבין המערער לבין חברת ברנע קיימת שותפות בסניף אילת", כתבה השופטת ייטב, והדגישה כי המערער אינו כפוף למרותו של רו"ח ברנע ומתנהל באופן עצמאי מול הלקוחות. לאור זאת, נקבע כי אין לראות בו "עובד" של משרד ברנע, ואין לייחס לו את הכנסות החברה כהכנסה משכורת. החלטה זו מהווה רוח גבית משמעותית לבעלי מקצועות חופשיים (רואי חשבון, עורכי דין ועוד) הפועלים במבנים של שותפויות באמצעות חברות יחיד.
בעוד שבסוגיית המיסוי התאגידי זכה נוריאל לניצחון, בסוגיית התושבות דחה בית המשפט את עמדתו. נוריאל, שעבר עם משפחתו לתל אביב בשנת 2009, טען כי בשנים הרלוונטיות (2017-2018) חזר להיות תושב אילת לצורך עבודתו, כשהוא לן בבית הוריו בעיר במשך ימות השבוע.
בית המשפט הפעיל את מבחן "מרכז החיים", המשלב היבטים אובייקטיביים וסובייקטיביים. השופטת ייטב קבעה כי העובדה שמשפחתו הגרעינית (אשתו וילדיו) נותרה בתל אביב, ושם הם מנהלים את חייהם, מהווה עוגן משמעותי המצביע על כך שמרכז חייו לא הועתק חזרה לאילת.
"אדם המנהל מרכז חיים כפול, אינו זכאי להטבת המס", ציינה השופטת בהחלטתה. עוד נקבע כי שהייה באילת לצורכי עבודה, אפילו בהיקף של מספר ימים בשבוע, אינה הופכת את העיר למקום המגורים הקבוע כאשר הבית והמשפחה נמצאים בעיר אחרת. השופטת הדגישה כי הטבת המס בחוק אזור סחר חופשי באילת נועדה לתושבי קבע אמיתיים שקשרו את גורלם עם העיר, ולא למי שעובדים בה אך מרכז חייהם במקום אחר.
בשורה התחתונה, פסק הדין מהווה פסיקה מאוזנת המפרידה בין תכנון מס לגיטימי לבין עמידה בתנאי סף לקבלת הטבות סוציאליות-גיאוגרפיות. הערעור התקבל בחלקו: שומת המס שייחסה לנוריאל הכנסת עבודה בוטלה, והחברה תמוסה כחברה רגילה, אך שלילת הזיכוי ממס בגין תושבות אילת נותרה בעינה. לאור התוצאה המעורבת, קבע בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו.
28848-04-22
