"האמת אינה נר לרגליה": בית המשפט דחה את טענת החמות כי חתימתה זויפה על ידי חתנה וחייב אותה בחובות השכירות
בית משפט השלום בתל אביב קיבל את רוב תביעתה של חברת "פיין א. אחזקות" בגין הפרת הסכם שכירות במגדל ב.ס.ר 4. במרכז פסק הדין: ביקורת חריפה על התנהלות הנתבעים, דחיית טענות על "הסכמות בעל פה" שנועדו לגבור על חוזה בכתב, וקביעה נחרצת כי חמותו של השוכר, שטענה כי "לא ראתה ולא ידעה" על הערבות, נתנה למעשה הרשאה לחתום בשמה. השופט אביים ברקאי: "לא ניתן להעלות שתי גרסאות עובדתיות סותרות מבלי לא לומר אמת"
בפסק דין נוקב ומנומק שניתן ביום 22 בדצמבר 2025, שם בית משפט השלום בתל אביב-יפו סוף לסאגה משפטית סבוכה, שכללה טענות למרמה בתוך המשפחה, ניסיונות להתחמק מחובות באמצעות "אנשי קש" וטענות לזיופי חתימות. כבוד השופט אביים ברקאי קיבל את עיקר תביעתה של חברת "פיין א. אחזקות בע"מ", בעלת נכס משרדים במגדל ב.ס.ר 4 בבני ברק, כנגד שורה של נתבעים, ביניהם החברה השוכרת שקרסה, חברה נוספת שנכנסה בנעליה, וכן חמותו של בעל השליטה בחברה, שניסתה להתנער מערבותה בטענה כי חתנה הוליך אותה שולל.
הפרשה החלה בהסכם שכירות שנחתם בסוף שנת 2017 בין התובעת לבין חברת "ענבלים כ.ו סחר ומלונאות בע"מ". החברה השוכרת נקלעה לקשיים, צברה חובות, ואף עברה הליך של פינוי מושכר שהסתיים בהסכם פשרה. אולם, גם הסכם הפשרה הופר, והתובעת נאלצה להגיש תביעה כספית בסך ראשוני של למעלה ממיליון שקלים (סכום שהופחת בהמשך לצרכי אגרה ולאור גבייה בהוצאה לפועל).
חלק משמעותי מפסק הדין הוקדש לניסיונם של הנתבעים 5 ו-6 – חברת "ניצנים בניין והשקעות" ובעליה, בנימין מאיר דווידי – להתחמק מהתחייבות בכתב שנטלו על עצמם לפרוע את חובות השוכרת המקורית. דווידי טען כי בפגישה שהתקיימה בספטמבר 2019 הושגו "הסכמות בעל פה" עם מנהל התובעת, שפטרו אותו ואת החברה שבבעלותו מחלק ניכר מהחובות, וזאת בניגוד למסמך כתוב ומפורש שכותרתו "הסדרת חובות ענבלים".
השופט ברקאי דחה מכל וכל את הטענה הזו, תוך שהוא נשען על הפסיקה הקובעת את עליונות המסמך בכתב בחוזים מסחריים. "כאשר קיימת בין צדדים התחייבות חוזית ברורה וחד משמעית, הרי אין לחרוג מהוראותיה", קבע השופט. הוא ציין כי הנתבעים לא הביאו ולו עד אחד לתמיכה בטענתם על הסכמות בעל פה, למרות שטענו כי היו עדים לפגישה. "טענה זו נותרה יתומה מהוכחה", נכתב בפסק הדין.
החלק הדרמטי ביותר בפסק הדין עסק בנתבעת 4, ציונה דאר, חמותו של מנהל החברה השוכרת (הנתבע 2, עומר כרמי). דאר טענה כי חתימתה על שטר החוב וכתב הערבות זויפה על ידי חתנה, כי לא ידעה כלל על ההליכים המשפטיים נגדה, וכי חתנה הציג בפניה מצגי שווא כאילו מדובר ב"טעות" גם כשהוטלו עיקולים על חשבונותיה. היא אף הגישה חוות דעת גרפולוגית שתמכה בטענת הזיוף.
אולם, השופט ברקאי לא התרשם מגרסתה וקבע קביעות קשות לגבי אמינותה. "תוך כבוד רב לנתבעת 4, לא ניתן להעלות שתי גרסאות עובדתיות סותרות – מבלי לא לומר אמת באשר לאחת מהן", כתב השופט, לאחר שהנתבעת הצהירה בתצהירה כי חתמה "מפעם לפעם" על מסמכים עבור חתנה, אך בעדותה הכחישה שחתמה על מסמך כלשהו.
בית המשפט ניתח את התנהלותה של דאר וקבע כי היא קיבלה את כתב התביעה ואת מכתבי ההתראה, ואף יוצגה בהליכי ההוצאה לפועל על ידי עורכת דין, מבלי שהעלתה בזמן אמת טענת זיוף. "לא ייתכן שהנתבעת 4 הצהירה… ומנגד, בחקירה הנגדית הכחישה", נכתב בפסק הדין, תוך שהשופט מוסיף: "האמת אינה נר לרגלי הנתבעת 4".
מבחינה משפטית, קבע השופט כי גם אם החתימה הפיזית לא הייתה שלה, הרי שמתוקף פקודת השטרות ודיני השליחות, קיימת "חתימה בהרשאה". שתיקתה של הנתבעת לאורך זמן, הימנעותה מפעולה כנגד העיקולים והשתתפותה הפעילה (גם אם כ"ניצבת" לטענתה) בהליכים הקודמים, מלמדות על אישור בדיעבד של פעולות חתנה בשמה. "הנתבעת 4 נתנה הרשאתה לנתבע 2 לחתום בשמה ובמקומה", פסק השופט.
לאחר שדחה את טענות ההגנה, עבר בית המשפט לחישוב הנזק. התביעה דרשה פיצויים בגין רכיבים שונים, לרבות אובדן דמי שכירות עתידיים (בטענה שהנכס נמכר בשווי נמוך יותר), פיצוי מוסכם ועוגמת נפש. השופט ברקאי קיבל את התביעה באופן חלקי בלבד. הוא אישר את חוב דמי השכירות בפועל (275,000 ש"ח), חוב דמי הניהול והפרשים מסוימים, אך דחה את הדרישה לפיצוי מוסכם (מכיוון שהתובעת בחרה להוכיח נזק בפועל ואין כפל פיצוי), את הדרישה לפיצוי בגין ירידת ערך הנכס (שלא הוכחה בחוות דעת מומחה) ואת הפיצוי בגין עוגמת נפש, שאינו נפסק בדרך כלל לחברות בע"מ.
לאחר ניכוי סכום של כ-339,000 ש"ח שהתובעת כבר הצליחה לגבות בהליכי הוצאה לפועל, נקבע כי הנתבעות 4 ו-5 (החמות והחברה המחליפה) חייבות לשלם לתובעת סכום של 49,645 ש"ח (קרן), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאוגוסט 2020. בנוסף, חויבו הנתבעות בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח.
נקודה מעניינת נוספת בפסק הדין היא פטירתו מאחריות אישית של הנתבע 6, בנימין מאיר דווידי. השופט קבע כי דווידי פעל בשם החברה שלו (נתבעת 5) ולא נטל על עצמו התחייבות אישית גורפת מעבר לשיק ביטחון ספציפי. לגבי הנתבעים 2 ו-3 (בני הזוג כרמי), ההליכים עוכבו בשל הליכי חדלות פירעון בהם הם מצויים. כמו כן, ניתן סעד הצהרתי המחייב את הנתבעים לשפות את התובעת בגין חובות ארנונה לעיריית בני ברק, ככל שיידרשו.
פסק הדין מהווה תזכורת חדה לכך שבתי המשפט אינם נוטים לקבל טענות בעל-פה כנגד מסמכים בכתב, וכי התעלמות מהליכים משפטיים או עצימת עיניים אל מול פעולות הנעשות בשם אדם, עלולה להוביל לחיוב אישי כבד, גם בתוך התא המשפחתי.
ת"א 20436-08-20
