רשות מקרקעי ישראל טענה ל"תקלה טכנית" והאשימה את האזרח שלא הגיע פיזית – בית המשפט חייב אותה בפיצוי
זוג שרכש בית במושב נחושה כמעט איבד את הנכס לאחר שהרשות התעכבה במשך 43 ימים בהנפקת מסמך בירוקרטי פשוט בגלל "טעות משרדית". המוכרים הזועמים ביטלו את החוזה, והרוכשים נאלצו לשלם "דמי כופר" של 170 אלף ש"ח כדי להציל את העסקה. השופט דניאל מרדכי דמביץ מתח ביקורת חריפה על הרשות ודחה את הטענה כי על האזרח לרדוף פיזית אחרי פקידים בעידן הדיגיטלי: "אין לצפות ממגיש בקשה להגיע למשרדים כדי לגרום לרשות לפעול".
בפסק דין נוקב שניתן השבוע (19.12.2025) בבית משפט השלום בירושלים, חשף השופט דניאל מרדכי דמביץ את המחיר הכבד שמשלמים אזרחים על הבירוקרטיה של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), וקבע נורמות חדשות לגבי אחריות הרשות לתקלות במערכות המקוונות שלה. פסק הדין עוסק בתביעה שהגישו בני הזוג הארי וסוזן צטל נגד רשות מקרקעי ישראל.
הסיפור מתחיל באוגוסט 2019, אז רכשו התובעים בית במושב נחושה תמורת 2.8 מיליון ש"ח. לאחר שנקלעו לקשיים כלכליים ועיכובים בתשלומים (בין היתר בשל מגפת הקורונה), נחתם הסכם מחודש בין הצדדים, ובו נקבע מועד אחרון לתשלום יתרת התמורה. כדי לשלם את הסכום האחרון, נזקקו הרוכשים למשכנתא, ולשם כך הגישו ב-1 בספטמבר 2021 בקשה מקוונת לרמ"י לקבלת "התחייבות לרישום משכנתה".
לפי נהלי רמ"י עצמה, הטיפול בבקשה כזו אמור להסתיים בתוך ימים ספורים. אולם, הימים חלפו והרשות שתקה. רק ב-14 באוקטובר 2021, בחלוף 43 ימים מהגשת הבקשה ולאחר שהתובעים שלחו חמש פניות מקוונות בניסיון לברר מה קורה, נזכרה רמ"י להגיב. התשובה הייתה לקונית ומקוממת: "בשל תקלה טכנית הפניה לא טופלה בזמן". באותו מעמד נדרשו התובעים להמציא מסמכים מקוריים – דרישה שאילו הייתה מועברת בזמן, הייתה מטופלת מיד.
העיכוב הזה היה קריטי. שבוע לפני שרמ"י התעוררה, המוכרים, שנואשו מההבטחות לתשלום, הודיעו על ביטול הסכם המכר ותבעו את פינוי המשפחה מהבית. כדי להציל את קורת הגג שלהם, נאלצו הרוכשים לחתום על הסכם פשרה מול המוכרים ולשלם להם פיצוי עתק של 170,000 ש"ח בגין האיחור.
בבית המשפט, רמ"י לא הכחישה את הרשלנות ואת האיחור "האדיר" כלשון פסק הדין, אך ניסתה לגלגל את האחריות לפתחם של התובעים. קו ההגנה של הרשות היה מקומם לא פחות מהעיכוב עצמו: נטען כי התובעים "לא עשו מאמץ מספיק" ולא הגיעו פיזית למשרדי הרשות בירושלים כדי לברר את סטטוס הבקשה ולדחוף את הטיפול בה.
השופט דמביץ דחה טענה זו בשאט נפש. בפסק הדין הוא קבע נחרצות כי בעידן של ממשל זמין ושירותים דיגיטליים, לא ייתכן שהרשות תדרוש מאזרחים להתייצב במשרדיה כדי לוודא שהמערכת הממוחשבת עובדת. "מעת שנפתחה מערכת להגשת בקשות מקוונות… אין לצפות ממגיש הבקשה להגיע פיסית למשרדי רמ"י כדי לגרום לה לפעול בהתאם לנהליה", כתב השופט. עוד ציין השופט כי התובע דווקא כן ניסה להגיע למשרדים, אך נתקל בקירות אטומים.
סוגיה מרכזית נוספת הייתה הקשר הסיבתי. רמ"י טענה כי המוכרים ביטלו את החוזה לא רק בגלל האיחור האחרון, אלא בגלל היסטוריה ארוכה של הפרות מצד הרוכשים, ולכן אין להטיל עליה את מלוא הפיצוי. העד מטעם המוכרים אישר בבית המשפט כי "נמאס לו" מהרוכשים עוד הרבה קודם לכן.
השופט קיבל טענה זו באופן חלקי. הוא קבע כי אמנם העיכוב של רמ"י היה "הקש ששבר את גב הגמל", אך התנהלותם הקודמת של התובעים יצרה קרקע פורייה לביטול ההסכם מצד המוכרים. "התנהלותם של התובעים העלתה עוד ועוד את חמתם של המוכרים", נכתב בפסק הדין. אי לכך, ייחס בית המשפט לתובעים "אשם תורם" בשיעור של 20%.
בסיכומו של דבר, בית המשפט קיבל את רוב התביעה. השופט דמביץ פסק כי על רשות מקרקעי ישראל לשלם לתובעים סך של כ-136,000 ש"ח (80% מסכום הפיצוי ששילמו למוכרים), ועוד כ-20,000 ש"ח בגין עוגמת נפש (לאחר הפחתת האשם התורם). בנוסף, הרשות חויבה לשלם החזר שכר טרחה ששילמו התובעים לעורך דינם הקודם בסך 28,000 ש"ח.
אולם בכך לא תם התשלום. השופט הטיל על רמ"י הוצאות משפט ריאליות ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מסכום הזכייה הכולל בתוספת מע"מ, וכן החזר מלא של אגרות התביעה. המשמעות הכספית היא שרשות מקרקעי ישראל תשלם מכיס הציבור סכום המוערך בכ-200,000 ש"ח, וזאת בשל "תקלה טכנית" שניתן היה למנוע בקלות.
פסק דין זה מהווה תמרור אזהרה לרשויות המדינה: ההסתתרות מאחורי "תקלות מחשב" אינה פוטרת מאחריות לנזקים כלכליים כבדים הנגרמים לאזרח הקטן.
ת"א 28596-06-23
