המחוזי דחה תביעה לבלעדיות בשיווק מוצרי פלסטיק וחייב את התובע לשלם לשותפו לשעבר מאות אלפי שקלים
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את תביעתו של יגאל ידין נגד חברת "פאראגון פלסטיק" ושותפו לשעבר אליהו אלפסי. הטענה כי שולמו 3.75 מיליון ש"ח עבור "זיכיון בלעדי" נדחתה בהיעדר הסכם בכתב. מנגד, התקבלה התביעה שכנגד: ידין יחויב לשלם לאלפסי 650,000 ש"ח לאחר שהוצג מסמך שנחשד כמזויף
בפסק דין נוקב ומפורט שניתן (18.12.2025) בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, שמה השופטת הלית סילש סוף לסכסוך עסקי ארוך שנים בענף הפלסטיק, כשהיא דוחה את תביעתו של איש העסקים יגאל ידין נגד חברת הייצור "פאראגון פלסטיק בע"מ" ושותפו העסקי לשעבר, אליהו אלפסי. פסק הדין חושף טפח מהתנהלות עסקית המגלגלת מיליוני שקלים ללא חוזים כתובים, ומסתיים בחיוב כספי משמעותי דווקא נגד התובע.
במרכז הפרשה עמדה תביעתו של ידין למתן חשבונות ולאכיפת הסכם זיכיון, בטענה כי הוא מחזיק בזכויות שיווק בלעדיות למוצרי חברת פאראגון בישראל. לטענת התובע, בסוף שנת 2011, בעקבות קריסתו הכלכלית של משווק קודם בשם נחמיאס, הוא רכש יחד עם שותפו דאז, אליהו אלפסי, את הזיכיון לשיווק מוצרי החברה תמורת סכום עתק של 3,750,000 ש"ח.
ידין טען כי פאראגון הפרה את הבלעדיות שלו כאשר החלה לשווק מוצרים ישירות לרשתות גדולות כמו "שופרסל" ומאחורי גבו באמצעות אלפסי, ודרש לקבל דין וחשבון על המכירות הללו ועמלות בגינן. עוד טען כי אלפסי, לאחר שמכר לו את חלקו בשותפות, הפר את התחייבותו לאי-תחרות והקים חברה מתחרה ("טל פלסט") שפעלה בניגוד למוסכם.
מנגד, הציגו הנתבעים, חברת פאראגון ומר אלפסי, תמונה שונה לחלוטין. לטענתם, מעולם לא הוענק לידין או לשותפות זיכיון בלעדי. החברה, המייצאת את רוב תוצרתה לחו"ל, טענה כי הכספים שהועברו אליה לא נועדו לרכישת "זכות ערטילאית" לזיכיון, אלא פשוט לכיסוי חובות העבר של המשווק הקודם (נחמיאס) כתנאי להמשך אספקת סחורה. מנהלי פאראגון, ובהם המנכ"ל שלמה הברמן ובעל המניות פיני דרשביץ, העידו כי מדיניות החברה היא לא להעניק בלעדיות, וכי הם עבדו במקביל מול לקוחות נוספים לאורך כל השנים.
השופטת הלית סילש, בניתוח מעמיק של הראיות, מתחה ביקורת על התנהלות התובע. היא ציינה בפסק הדין את הפער הבלתי נתפס בין היקף הכספים הנטען (מיליוני שקלים) לבין היעדר מוחלט של הסכם בכתב. "מצופה מתובע אשר הגדיר עצמו כ'איש עסקים', כי ימצא לנכון להעלות על הכתב את פירוט התנאים", כתבה השופטת.
בית המשפט קבע כי לא הוכח ששולם סכום מוגדר של 3.75 מיליון ש"ח עבור זיכיון. הוכח כי התובע ושותפו נכנסו בנעלי המשווק הקודם וכיסו את חובותיו כדי להמשיך את הפעילות העסקית, אך מכאן ועד להוכחת התחייבות לבלעדיות – הדרך ארוכה. השופטת דחתה גם את הטענות לגבי העמלות מרשת "שופרסל", וקבעה כי ידין ידע על ההתקשרות הישירה בזמן אמת ולא מחה על כך במשך שנים.
הדרמה האמיתית בתיק התחוללה סביב התביעה שכנגד שהגיש אליהו אלפסי. אלפסי טען כי מכר לידין את חלקו בשותפות (בחברת "שירה") תמורת 650,000 ש"ח, אך מעולם לא קיבל את התמורה.
ידין, בניסיון להדוף את הטענה, הציג מסמך משנת 2014, הנחזה להיות חתום על ידי עורך דין בשם אלי עמר, ובו אישור לכאורה כי אלפסי קיבל את הכסף. אולם, כאשר זומן עו"ד עמר לעדות, הוא הטיל פצצה באולם בית המשפט: "זו לא חתימתי, לא ככה אני חותם… זה מסמך שנראה כאילו שזה מזויף".
עדות זו, בשילוב עם גרסאותיו המשתנות של ידין לגבי אופן התשלום (פעם במזומן, פעם בסחורה, פעם בשילוב של השניים), הובילו את בית המשפט למסקנה חד משמעית: ידין לא הוכיח ששילם את חובו לשותפו לשעבר. השופטת הגדירה את גרסתו של ידין כ"חסרה ובלתי סבירה".
בסיכומו של דבר, התביעה העיקרית של יגאל ידין נדחתה במלואה. נקבע כי לא הוכחה זכות לבלעדיות ואין מקום לצו למתן חשבונות מצד פאראגון או אלפסי. מנגד, התביעה שכנגד התקבלה: יגאל ידין חויב לשלם לאליהו אלפסי סך של 650,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאז ינואר 2014 – סכום המצטבר לחוב משמעותי ביותר נכון להיום.
בנוסף, הטיל בית המשפט על ידין הוצאות משפט כבדות: 50,000 ש"ח לטובת חברת פאראגון ו-50,000 ש"ח נוספים לטובת אליהו אלפסי וחברת "טל פלסט".
ת"א 49145-02-18
