"התחייבויות סותרות" ומחדל ראייתי: העליון הפך את ההחלטה וחייב את המדינה לפצות יורשים על עסקה משנות ה-60
דרמה בבית המשפט העליון: לאחר עשורים של סחבת ו"תאונה משפטית" שבה הבטיחה המדינה את אותה חלקת קרקע לשני גורמים שונים, קיבלו השופטים את ערעור היורשים בנקודה קריטית. נקבע: המדינה לא הוכיחה כי סיפקה קרקע חלופית כפי שטענה, ועליה להעביר לידי המשפחה קרקע שוות ערך לכ-2.7 דונם ביישוב ערערה. השופט גרוסקופף: "מסמך פנימי שנכתב 27 שנים לאחר מעשה אינו תחליף לראיות"
בפסק דין מהדהד שניתן ביום 1 בדצמבר 2025 קיבל בית המשפט העליון באופן חלקי את ערעורם של יורשי המנוחה נזירה יונס ושלושת בניה, כנגד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) וקרן קיימת לישראל (קק"ל). פסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופט עופר גרוסקופף, בהסכמת השופט (בדימ') יוסף אלרון והופט חאלד כבוב, חושף שרשרת של טעויות בירוקרטיות ומחדלים רישומיים שנמשכו למעלה מחצי מאה, ומסיים סאגה משפטית סבוכה בחיוב המדינה לפצות את היורשים בקרקע חלופית.
שורשי הפרשה נעוצים בהסכם חליפין שנחתם עוד בשנת 1966 בין קק"ל לבין המנוחה נזירה ושלושת בניה. במסגרת ההסכם, העבירה המשפחה לקק"ל מקרקעין ביישוב ערערה, ובתמורה התחייבה המדינה להעביר להם, בין היתר, זכויות בחלקה 55 בגוש 12165. אלא שמספר שנים לאחר מכן, התברר כי נפלה טעות חמורה: אותה חלקה 55 כבר הובטחה עוד ב-1959 לאדם אחר (שאכר יונס) במסגרת הסכם פיצויים נפרד.
הטעות התגלתה במלוא עוזה רק בשנת 1994, כאשר היורשים קיבלו דרישה לתשלום מס רכוש בגין החלקה, וגילו כי בפועל החלקה תפוסה על ידי צד ג' וכי הרישום על שמם היה שגוי מיסודו. מאז ועד היום התנהלו בין הצדדים מגעים, משאים ומתנים והליכים משפטיים בניסיון לפתור את הפלונטר המשפטי.
במרכז הדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה, ולאחר מכן בערעור לעליון, עמדה טענת המדינה כי על אף הטעות המקורית, הנושא "סודר" בשעתו. המדינה טענה כי בפועל נמסר למשפחה שטח חלופי של כ-1.5 דונם בחלקה סמוכה (חלקה 56), ולכן אין עילה לתביעה נוספת. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המדינה, בהסתמכו בעיקר על מסמכים פנימיים של המינהל.
אולם, שופטי בית המשפט העליון הפכו קביעה זו מן הקצה אל הקצה. השופט גרוסקופף קבע כי מדובר באחד המקרים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית, שכן ההכרעה התבססה על מסמכים בלבד ולא על התרשמות מעדים חיים.
בליבת פסק הדין עומדת הקביעה כי המדינה כשלה בהוכחת טענתה כי סיפקה פיצוי בפועל. הראיה המרכזית עליה נשענה המדינה הייתה מכתב פנימי משנת 1994, שנכתב כ-27 שנים לאחר הסכם החליפין המקורי, ובו "דיווח" פקיד המינהל כי נמסרו למשפחה 1.5 דונם בחלקה 56.
בית המשפט העליון דחה ראיה זו בשתי ידיים. "אינני סבור כי ניתן לראות במכתב הפנימי… משום ראיה מספקת", כתב השופט גרוסקופף. השופטים הצביעו על כך שאין כל תיעוד חיצוני התומך בטענה: אין הסכם בכתב על חלקה 56, אין רישום בטאבו, ואין עדות לכך שהמשפחה תפסה חזקה או מכרה את הקרקע לצד שלישי כפי שטענה המדינה . "קשה שלא לתהות מדוע עסקאות… לא זכו לתיעוד כלל", תמה בית המשפט, וקבע כי המדינה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה.
משמעות ההכרעה היא אופרטיבית ומיידית: המדינה נדרשת להעביר לידי המערערים שטח חלופי לכ-2.683 דונם שהובטחו להם במקור בחלקה 55, וזאת בקרקע שוות ערך וטיב. נקבע כי על המדינה להעביר הצעה קונקרטית בכתב למערערים עד ליום 1.6.2026.
לצד קבלת הערעור בנושא הקרקע החלופית, דחה בית המשפט את דרישת המערערים לבטל את הסכם החליפין כולו ולהשיב את המצב לקדמותו (קרי, לקבל חזרה את האדמות שמסרו ב-1966). בית המשפט קבע כי למרות שהייתה טעות יסודית המקנה זכות ביטול, הצדדים בחרו בהתנהגותם לאורך השנים לקיים את ההסכם ולנסות לתקן את הטעות, ולא שלחו הודעת ביטול ב"זמן סביר" .
עם זאת, הישג נוסף נרשם לזכות המערערים בסוגיית "פיצול הסעדים". בית המשפט העליון הפך את החלטת המחוזי וקבע כי היורשים רשאים לפצל את תביעותיהם, כך שיוכלו בעתיד להגיש תביעה כספית נפרדת בגין הנזקים שנגרמו להם עקב השנים הרבות שבהן נמנע מהם השימוש בקרקע.
ע"א 2705/23
