"אמון עיוור" אינו תחליף לחוזה כתוב: נדחתה תביעת ענק בסך 8 מיליון ש"ח בגין השקעות נדל"ן ברומניה
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את תביעתו של המהנדס אברהם רכס נגד איש העסקים מיכאל גרינברג, לאחר שקבע כי לא הוכחה "התחייבות אישית בעל-פה" הגוברת על הסכמים כתובים. השופט גיא שני מתח ביקורת על התנהלות התובע שבחר להתעלם מהישות המשפטית הנפרדת של החברות עמן חתם: "אמון אישי אינו עוקף במחי יד הסכמים כתובים". למרות התוצאה הקשה, לא נפסקו הוצאות
בפסק דין עקרוני ונוקב שניתן ביום שלישי האחרון (30.12.2025), דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד תביעה כספית בסך 8 מיליון שקלים שהגיש המהנדס אברהם רכס נגד איש העסקים מיכאל מירצ'ה גרינברג. פסק הדין, שיצא תחת ידו של כבוד השופט גיא שני, מחדד את גבולות האחריות האישית בעולם העסקי ומבהיר כי טענות בדבר "אמון אישי" ו-"סיכומים בעל פה" יתקשו לגבור על מסמכים משפטיים כתובים ומפורשים עליהם חתמו הצדדים בזמן אמת.
ראשיתה של הפרשה בשנת 2014, אז הכיר התובע, אברהם רכס, מהנדס ובעלים של חברת "פרסייס הנדסה", את הנתבע גרינברג באמצעות חבר משותף, עו"ד לני יודס. על הפרק עמדו עסקאות נדל"ן מפתות בבוקרשט, רומניה, שהבטיחו תשואות דמיוניות של כ-200% בתוך מספר חודשים.
רכס, שהתפתה להשקיע, העביר סכום כולל של כ-1.12 מיליון אירו (כ-8 מיליון ש"ח בערכי התביעה) לטובת המיזמים. הכספים הועברו במתכונת של הלוואות, אשר נועדו להבטיח את הקרן בתוספת ריבית של 10% במקרה שהעסקאות לא יצאו לפועל. אולם, השנים חלפו, העסקאות ברומניה כשלו, הכספים ירדו לטמיון, ורכס נותר בפני שוקת שבורה.
בתביעתו, טען רכס כי למרות שההסכמים נחתמו מול חברות זרות (כגון חברת Orledge מאיי הבתולה), גרינברג הוא זה שעמד מאחורי הדברים והתחייב בפניו אישית, "כג'נטלמן", להשיב את הכספים בכל מקרה. רכס טען כי פעל מתוך "אמון עיוור" בגרינברג, ולכן לא ייחס חשיבות לזהות החברות החתומות על ההסכמים.
השופט גיא שני ניתח את המערכת ההסכמית וקבע כי התביעה נעדרת יריבות משפטית מול הנתבע. פסק הדין חילק את ההלוואות לשתי קבוצות, והראה כיצד בכל אחת מהן, הדרך המשפטית לחייב את גרינברג באופן אישי – חסומה.
בנוגע להלוואה הראשונה, התברר כי למרות שבתחילה נחתם הסכם אישי בין רכס לגרינברג, הרי שבנובמבר 2014 נחתם הסכם נוסף (Novation), בו הומחה החוב לחברה הזרה, ורכס חתם במפורש על סעיף המשחרר את גרינברג מכל תביעה אישית. "הגשת התביעה דנן נגד הנתבע… עומדת אפוא בניגוד להסכם מפורש בין הצדדים", קבע השופט.
בנוגע להלוואות הנוספות, המכשול היה כפול: לא זו בלבד שגרינברג לא היה הלווה, אלא שרכס עצמו לא היה המלווה. ההסכמים נחתמו על ידי חברת "פרסייס" שבבעלות רכס. השופט שני הזכיר מושכלות יסוד בדיני חברות: החברה היא אישיות משפטית נפרדת. "הזכות אינה של בעל המניות… החובה אינה של בעל המניות", ציטט השופט את הפסיקה, וקבע כי רכס אינו יכול לתבוע באופן פרטי את כספי החברה שלו מבלי שהחברה עצמה תהיה צד להליך.
אחת הנקודות המרכזיות בפסק הדין הייתה דחיית הטענה לקיומו של "הסכם בעל-פה" הגובר על הכתובים. השופט דחה את גרסתו של רכס כאילו פעל כ"סומא בארובה" ומתוך חוסר הבנה. "התובע, לפי התרשמותי הברורה, הוא אדם משכיל, רהוט ובעל ניסיון עסקי… אינו נחזה להיות אדם שאפשר לסובב בכחש בנקל", כתב השופט.
בית המשפט הביע תמיהה על ההיגיון העסקי בגרסת התביעה: "התובע מבקש מבית המשפט לאמץ גרסה בעייתית… שלפיה אדם סביר מן היישוב הסכים, לאחר פגישה אחת בבית קפה, להעביר מיליוני ש"ח לחברה זרה, זאת רק על סמך 'התחייבות אישית' בעל-פה". השופט קבע כי התנהלות זו אינה סבירה, וכי דיני החוזים מעניקים משקל בכורה לטקסט הכתוב, במיוחד בין גורמים עסקיים.
במהלך המשפט, כאשר הבין רכס את הקושי המשפטי הנובע מכך שהתובעת הנכונה (חברת פרסייס) אינה חלק מהתיק, הוא ביקש לתקן את התביעה ולצרפה. אולם, בקשה זו הוגשה בשלב מאוחר מאוד, בעיצומן של ההוכחות, ונדחתה על ידי בית המשפט. השופט שני ציין כי העובדות היו ידועות לאורך כל הדרך, והנתבע התריע על כך עוד בכתב ההגנה. "אין מקום לאפשר כעת את החזרת הגלגל לאחור", פסק השופט, תוך שהוא מציין כי ייתכן שזכות התביעה של החברה אף התיישנה בינתיים.
רכס ניסה לבסס את תביעתו גם על הקלטת סתר של פגישה משנת 2021, בה נשמע גרינברג מציע הצעות לפשרה ולא מתנער לחלוטין מאחריות מוסרית. השופט שני לא התרשם וקבע כי נכונות לפשרה תחת איום בתביעה אינה מהווה "הודאת בעל דין" בקיומו של חוזה אישי מחייב משנת 2014.
בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה במלואה. בית המשפט קבע כי רכס כשל להוכיח את אותו "הסכם עצמאי ונפרד" שהיה אמור, לשיטתו, לעקוף את מערך ההסכמים הכתוב. עם זאת, גילה בית המשפט חמלה בשורת ההוצאות. השופט שני ציין כי הוא "רואה לנגד עיניו את המציאות הלא פשוטה שהתובע מצוי בה" ואת אובדן הכספים הרב, ולכן, לפנים משורת הדין, החליט שלא לחייב את רכס בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לטובת גרינברג, למרות דחיית התביעה והיקפה הכספי הגדול.
ת"א 41799-04-21
