דרמה בענף הבנייה בירושלים: ביהמ"ש המחוזי חייב יזמים ובעלי חברה בתשלום מיליוני שקלים לקבלן משנה תוך הטלת אחריות אישית

דרמה בענף הבנייה בירושלים: ביהמ"ש המחוזי חייב יזמים ובעלי חברה בתשלום מיליוני שקלים לקבלן משנה תוך הטלת אחריות אישית

בפסק דין משלים ומנומק, דחה בית המשפט את טענות ההגנה של חברת "כריסטינה בלדינג" ובעליה, כולל טענה מאוחרת לזיוף מסמכים. השופט קבע כי הסכם סיום ההתקשרות מחייב את הבעלים באופן אישי וכי חברת "אבן הבונים" שנכנסה בנעלי החברה המקורית נושאת אף היא באחריות. הסכום לתשלום: כ-4 מיליון שקלים בתוספת הוצאות משפט כבדות

בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל השבוע את מרבית תביעתה של חברת "אחוזת השחר לבנייה והשקעות בע"מ" ומנהלה, נגד חברת "כריסטינה בלדינג בע"מ", בעליה ראיד אבו אלתין, וחברת "אבן הבונים 1984 בע"מ". פסק הדין, שניתן ביום 30 בדצמבר 2025, חושף את הקרביים של סכסוכי הבנייה המורכבים בפרויקטים של תמ"א 38, ומחדד את הגבולות הדקים שבין אחריות חברה בע"מ לבין האחריות האישית של מנהליה.

הפרשה נוגעת לפרויקט בנייה ברחוב רבקה 22 בירושלים, וכן לפרויקט נוסף ברחוב אמיל זולא 6 בעיר. התובעת, אחוזת השחר, שימשה כקבלן משנה בפרויקטים אלו. לאחר שהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון והופסקה העבודה המשותפת, הוגשה תביעה כספית בגין עבודות שבוצעו ולא שולמו, ובגין נזקים נלווים.

לב המחלוקת המשפטית נגע לקושי לאמוד את שווי העבודות שבוצעו בפועל עד לסיום ההתקשרות. מדובר היה ב"הסכם פאושלי" – הסכם שבו נקבע מחיר כולל עבור העבודה כולה, להבדיל מתמחור לפי כמויות מדויקות. כאשר הסכם כזה מופסק באמצעו, נוצר קושי אינהרנטי לכמת בדיעבד את שווי העבודה היחסית שבוצעה.

בית המשפט מינה את המהנדס שמעון קורנפלד כמומחה מטעמו. המומחה קבע בחוות דעתו כי המדד האמין ביותר להערכת העבודות הוא "דוחות הביצוע החלקיים" שאושרו בזמן אמת על ידי המפקח מטעם היזם (קבוצת מנוס). בית המשפט אימץ גישה זו, בקבעו כי בהעדר תיעוד כמותי מדויק אופייני להסכמים פאושליים, דוחות המפקח הם "נקודת המוצא הטובה ביותר".

אחת הדרמות הגדולות בהליך התרחשה בשלבי הסיכומים. הנתבעים טענו לפתע, בשלב מאוחר מאוד של המשפט (בסיכומי ההשלמה), כי אחד המסמכים המרכזיים עליו התבסס המומחה – דו"ח ביצוע עבודות גמר ("חשבון מס' 16") – הוא מסמך "מזויף" ו"מפוברק".

השופט לא חסך ביקורת מהתנהלות זו. בפסק הדין נכתב כי טענת זיוף היא טענה בעלת גוון פלילי הדורשת רף ראיות גבוה, תשתית שלא הוצגה במקרה זה. יתרה מכך, בית המשפט זקף לחובת הנתבעים את העיתוי: הטענה הועלתה רק לאחר סיום שמיעת הראיות, מה שמנע מהתובעים את ההזדמנות להתגונן ולהביא ראיות נגדיות. "התנהלותם הדיונית של הנתבעים בהקשר זה מעוררת קושי של ממש", ציין השופט ודחה את הטענה, תוך שהוא מקבל את גרסת התובע כי המסמך התקבל בזמן אמת מהמפקח. עם זאת, מתוך גישה שמרנית, הפחית בית המשפט סכום זניח יחסית (כ-27 אלף ש"ח) בשל פערים בין גרסאות שונות של המסמך.

נדבך משמעותי בפסק הדין הוא הטלת האחריות האישית על מר ראיד אבו אלתין, מנהל הנתבעות. ראיד ניסה להתנער מאחריות אישית בטענה כי חתם על "הסכם סיום ההתקשרות" רק כנציג החברה. בית המשפט דחה טענה זו מכל וכל.

נקבע כי לשון ההסכם ברורה ועקבית, וכי ראיד מוגדר בו כצד להסכם באופן אישי, ולא רק כמורשה חתימה. השופט הדגיש כי הדבר נבע מדרישה מפורשת של התובע, שלא סמך על החברות ורצה התחייבות אישית. בנוסף, נקבע כי ראיד ערב להתחייבויות גם מכוח ההסכם המקורי ("הסכם רבקה"). משכך, נקבע כי ראיד חב באופן אישי במלוא התשלומים שנפסקו.

בנוסף, בית המשפט חייב גם את חברת "אבן הבונים 1984 בע"מ". נקבע כי חברה זו נכנסה בנעלי החברה המקורית ("כריסטינה") לביצוע עבודות הגמר, ולכן יש לראות בה כמי שהתקשרה בהסכם עם התובעת, לכל הפחות בהתנהגות ובהסכם מכללא.

לאחר ניתוח מעמיק של חוות הדעת, הקיזוזים והתשלומים שבוצעו בעבר, פסק בית המשפט את הסכומים הבאים לטובת התובעת בפרויקט רבקה:

1. עבודות שלד: סך של כ-257,730 ש"ח.

2. עבודות גמר: סכום משמעותי של כ-3,695,599 ש"ח.

3. פיצויים ונזקים: סך של כ-223,000 ש"ח בגין עיכוב בתשלומים.

4. חוב אישי: ראיד אבו אלתין חויב בחוב אישי נוסף של כ-186,000 ש"ח.

5. שינויי דיירים: סך של כ-185,000 ש"ח.

מנגד, התביעה לגבי פרויקט "אמיל זולא" נדחתה במלואה, שכן שם לא היה הסכם כתוב, והמומחה קבע כי בהעדר נתונים לא ניתן לקבוע אם נותר חוב.

על הנתבעים הוטלו הוצאות משפט כבדות: שכר טרחת עו"ד בסך 300,000 ש"ח בתוספת מע"מ, וכן החזר הוצאות המומחה מטעם בית המשפט בסך של כ-135,000 ש"ח. פסק הדין ניתן על ידי כבוד השופט עודד שחם בבית המשפט המחוזי בירושלים.

ת"א 42717-06-20