דרמה משפטית בירושלים: הסכסוך ההיסטורי בין עמותות המורשת של הרב אליפנט הוכרע – "ילדי זהבה" תפנה את הנכס, אך רק בעוד עשור
סגן נשיא בית המשפט המחוזי, השופט ארנון דראל, דחה את תביעת הבעלות של עמותת הגנים על המקרקעין בבית צפאפא, אך העניק לה "ארכה נדיבה" של כ-5 שנים נוספות (וסה"כ 10 שנים מיום ההודעה) להתארגנות מטעמי צדק/ התביעה הנגדית לדמי שימוש במיליונים נדחתה אף היא: "איתרי מחלה על התשלום בהתנהגותה לאורך השנים"
בפסק דין מקיף ודרמטי שניתן ביום 28 בדצמבר 2025 בבית המשפט המחוזי בירושלים, בא לסיומו אחד הסכסוכים הארוכים והמורכבים בעולם המוסדות התורניים בעיר. השופט ארנון דראל, סגן נשיא בית המשפט, הכריע במחלוקת בת כחמישים שנה בין שתי עמותות "אחיות" – עמותת 'ילדי זהבה' ועמותת 'רמת איתרי' – סביב הזכויות במקרקעין יקרי ערך בשכונת בית צפאפא. פסק הדין משרטט את גבולותיה של "רשות מכללא" במקרקעין וקובע תקדים מעניין לגבי פינוי מוסדות חינוך הפועלים בנכס עשרות שנים.
שורשי הסכסוך נטועים עמוק במאה הקודמת. שתי העמותות נוסדו על ידי דמויות מופת, הרב מרדכי והרבנית גולדה (זהבה) אליפנט ז"ל. המקרקעין המדוברים, הידועים כחלקות 40 ו-50 בגוש 30286, נרכשו על ידי הזוג אליפנט לאחר מלחמת ששת הימים ושימשו תחילה למגורי אברכים, אך החל משנת 1974 החלו לפעול במקום גני ילדים המופעלים על ידי עמותת 'ילדי זהבה'.
במשך עשרות שנים התנהלו שתי העמותות תחת חסותם של המייסדים, כאשר הרישום הפורמלי בטאבו נותר על שם 'רמת איתרי', בעוד שבפועל 'ילדי זהבה' החזיקה בנכס, הפעילה בו גנים ומוסדות חינוך, ואף נשאה בהוצאות התחזוקה והשיפוץ. הסכסוך התפרץ במלוא עוזו לאחר פטירת המייסדים וקריסתה הכלכלית של 'רמת איתרי', שנכנסה להליכי פירוק בתחילת שנות ה-2000. המפרקים, ולאחריהם ההנהלה החדשה, דרשו להסדיר את השימוש בנכס ולגבות דמי שכירות, דרישה שהובילה בסופו של דבר לתביעות ההדדיות.
במרכז התביעה שהגישה 'ילדי זהבה' עמדה טענה משפטית נועזת: אף שהקרקע רשומה על שם 'רמת איתרי', היא מוחזקת בנאמנות עבור 'ילדי זהבה'. נטען כי הרישום אינו משקף את המציאות ואת רצון המייסדים, שראו בנכס כקניינה של עמותת הגנים. מנגד, 'רמת איתרי' טענה כי הרישום בטאבו הוא הקובע. היא הציגה פסק דין משנת 2005 שניתן במסגרת הליכי הפירוק, בו כבר נקבע כי על 'ילדי זהבה' לשלם שכר דירה, וטענה כי מדובר ב"משפט חוזר".
השופט דראל דחה את טענת הנאמנות של 'ילדי זהבה'. בפסק הדין נקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לקיומה של נאמנות: לא הוצג מסמך בכתב, לא דווח לרשויות המס על עסקה כלשהי, ובדוחות הכספיים של העמותה לאורך השנים הנכס לא הופיע כרכוש שלה. השופט ציין כי העובדה שהעמותות בחרו להתנהל כגופים נפרדים מעידה על כוונה להפרדה רכושית, וכי טענות בעל-פה אינן יכולות לגבור על הרישום המפורש במרשם המקרקעין.
לאחר דחיית טענת הבעלות, עבר בית המשפט לדון בטענה החלופית של 'ילדי זהבה': האם ניתנה לה "רשות בלתי הדירה" להשתמש בנכס לנצח נצחים? השופט דראל קבע כי אכן ניתנה ל'ילדי זהבה' רשות שימוש (רישיון) במקרקעין. רשות זו נלמדת מהתנהגותה של 'רמת איתרי' לאורך יובל שנים, במהלכן לא דרשה פינוי ואף לא אכפה את גביית דמי השכירות שנקבעו בעבר. עם זאת, בית המשפט דחה את הטענה כי מדובר ברשות "בלתי הדירה".
"לא בנקל ייקבע כי רישיון שניתן הוא בלתי הדיר", כתב השופט בפסק הדין, והבהיר כי רישיון חינם ללא תמורה הוא ככלל ניתן לביטול. עם זאת, שיקולי הצדק וההסתמכות ארוכת השנים של 'ילדי זהבה' על הנכס, חייבו פתרון מאוזן.
הפתרון של בית המשפט היה יצירתי: קביעת תקופת התראה ארוכה במיוחד. השופט קבע כי הודעת הביטול ששלחה 'רמת איתרי' בספטמבר 2020 היא תקפה, אך כניסתה לתוקף תהיה רק בחלוף 10 שנים מאותו מועד. המשמעות המעשית היא ש'ילדי זהבה' תוכל להמשיך ולהחזיק בנכס עד ליום 12.9.2030.
בהחלטתו, נימק השופט כי תקופה זו נדרשת כדי לכבד את "צוואתה הרוחנית" של הרבנית אליפנט ולאפשר למוסד החינוכי שהות מספקת להתארגן, למצוא משכן חלופי או להגיע להסדרים אחרים, מבלי לגדוע את מפעל החיים החינוכי באופן מיידי.
חלק משמעותי נוסף בפסק הדין עסק בתביעות הכספיות ההדדיות. 'רמת איתרי' תבעה בתביעה שכנגד סכום של 2.5 מיליון ש"ח בגין דמי שימוש ראויים. מנגד, 'ילדי זהבה' טענה כי השקיעה הון עתק בשיפוץ ובנייה במתחם.
השופט דראל החליט "לאפס" את התביעות הכספיות משני הצדדים. לגבי דמי השימוש, נקבע כי 'רמת איתרי' מחלה עליהם בהתנהגותה לאורך השנים כאשר נמנעה מלגבותם בפועל. "איתרי, כנותנת הרשות לילדי זהבה, מחלה על תשלום דמי השימוש לאורך השנים, ונראה כי קיום דרישתה תאיין את המשך פעילות הגנים", נכתב בפסק הדין. מן העבר השני, נקבע כי 'ילדי זהבה' אינה זכאית להחזר בגין השקעותיה בנכס. השופט ראה בהשקעות אלו כמעין "תשלום" או קיזוז מול דמי השימוש שהייתה אמורה לשלם ולא שילמה במשך עשרות שנים.
לקראת סיום, הציב בית המשפט תנאי ברור להמשך הישארותה של העמותה בנכס עד 2030: השימוש יותר אך ורק למטרת גני ילדים והפעילות הכרוכה בהם. כל שימוש אחר – מסחרי, מגורים פרטיים או אחר – חייב להיפסק בתוך 12 חודשים מהיום.
הכרעה זו מסיימת פרק ארוך ומפותל בתולדות שני המוסדות הירושלמיים הוותיקים, כשהיא משלבת בין עקרונות המשפט הקנייני היבש לבין רגישות למוסדות ציבור ומורשת היסטורית. הצדדים יצאו מהאולם ללא צו להוצאות, כשכל צד נושא בהוצאותיו.
ת"א 73941-10-21
