"ההצעה מקובלת עלינו": בית המשפט קבע – הודאת מנהל חברה במייל מחייבת, גם אם התחרט לאחר מכן
סכסוך עסקי בין מפיצת המזון "טחנת האבן" ליצרנית התה "גרינטי" הסתיים בפסק דין חריף בבית משפט השלום בתל אביב. במרכז הפרשה: הסכם הפצה שנכשל, טענות להזנחה, והודעת דוא"ל אחת שהכריעה את הכף. השופט דחה את טענת הלחץ הכלכלי ופסק: המתנה של 11 ימים לפני אישור הסדר חוב שוללת טענה לכפייה
פסק דין שניתן השבוע בבית משפט השלום בתל אביב-יפו מספק תזכורת כואבת לעולם העסקי בישראל: למילה הכתובה, ובוודאי להודעת דוא"ל המאשרת הסדר חוב, יש משקל מכריע שקשה מאוד לסגת ממנו בדיעבד. השופט אביים ברקאי קיבל את תביעתה של חברת "טחנת האבן קואופ בע"מ" נגד חברת "גרינטי אוירי די בע"מ", וחייב את האחרונה לשלם חוב של מאות אלפי שקלים, תוך שהוא דוחה שורת טענות הגנה מורכבות על כישלון עסקי ומצגי שווא.
הסיפור מתחיל בקיץ 2020, בעיצומה של שנת הקורונה. "טחנת האבן", חברה העוסקת בשיווק והפצה בתעשיית המזון, חתמה על הסכם הפצה בלעדי עם "גרינטי", יצרנית משקאות תה. המטרה הייתה שאפתנית: להחדיר את מוצרי התה לרשת בתי הקפה "לנדוור" ולנקודות מכירה קמעונאיות נוספות.
במסגרת ההסכם, שילמה טחנת האבן מקדמות משמעותיות לגרינטי. מנגד, גרינטי השקיעה הון בייצור קו מוצרים ייחודי – 12,000 בקבוקים אישיים של חצי ליטר, בעיצוב ומיתוג מיוחד שנדרש על ידי המפיצה. אולם, המציאות המסחרית טפחה על פני הצדדים. סגר הקורונה השני, עיכובים באספקה ושינויים אסטרטגיים הובילו לכך שהמוצרים לא נמכרו כמצופה.
לטענת גרינטי, טחנת האבן פשוט "זנחה" את ההסכם, לא שיווקה את המוצרים והותירה אותה עם מלאי עצום והפסדים כבדים. מנגד, טחנת האבן טענה כי הכספים ששולמו כמקדמות צריכים לחזור אליה, היות והסחורה לא נמכרה.
הדרמה המשפטית לא התמקדה בכישלון העסקי של 2020, אלא באירוע שהתרחש שנתיים מאוחר יותר, באפריל 2022. לאחר נתק מסוים, נפגשו נציגי החברות בניסיון ליישב את המחלוקת הכספית.
בפגישה נכחו סמנכ"ל הכספים של התובעת, מר דרור וליקסון, ומנהל הנתבעת, מר ידי (אלכס) ברוב. בעקבות הפגישה, שלח וליקסון מייל מסכם ובו הצעה: הנתבעת תשלם את החוב בסך 317,326 ש"ח ב-45 תשלומים חודשיים של 7,000 ש"ח.
כאן מגיע הרגע המכריע בתיק: 11 ימים לאחר קבלת המייל, השיב מנהל גרינטי: "סליחה על העיכוב עם התשובה, ההצעה מקובלת עלינו. החל מ-1/7/22".
אלא שזמן קצר לאחר מכן, גרינטי ניסתה לחזור בה. המנהל טען כי היה נתון תחת לחץ, כי לא קיבל אישור מבעלי המניות, וכי החברה למעשה לא חייבת דבר בשל הנזקים שגרמה לה טחנת האבן בכישלון ההפצה.
בפסק הדין, ניתח השופט אביים ברקאי את המקרה דרך מה שכינה "שני צמתים": הצומת הראשון הוא הסכם ההפצה המקורי מ-2020, והצומת השני הוא הודאת החוב מ-2022. השופט קבע כי הצומת השני הוא הקובע.
"אין לשעות לניסיונות הנתבעת לשוב לאחור ולדון בהסכם הראשון", כתב השופט ברקאי. הוא הדגיש כי העובדה שמנהל הנתבעת המתין 11 ימים תמימים לפני שאישר את ההסדר במייל, שומטת את הקרקע תחת טענת ה"לחץ" או הכפייה. "אין מדובר בקיבול רגעי ולא מודע במהלך פגישה אקראית – אלא בקיבול שנעשה לאחר אחד עשר ימים בהם 'עמדה' ההצעה לפני הנתבעת", קבע השופט.
עוד דחה בית המשפט את הטענה כי המנהל היה צריך להתייעץ עם עורך דין או בעלי מניות, שכן היה לו די והותר זמן לעשות זאת לפני ששלח את הודעת האישור. השופט קבע כי על פי חוק החברות וחוק השליחות, פעולתו של המנהל (אורגן החברה) מחייבת את החברה באופן מלא.
במהלך המשפט ניסתה הנתבעת לטעון לקיזוז של כ-76,000 ש"ח בגין סחורה שהוחזרה, אך השופט דחה גם טענה זו, לאחר שהתברר בחקירה הנגדית כי סכום זה כבר קוזז במסגרת הסדר חוב נפרד בהוצאה לפועל.
בסיכומו של דבר, בית המשפט קיבל את התביעה במלואה. נקבע כי ההודאה בחוב גוברת על טענות העבר בדבר הפרת החוזה המקורי. חברת גרינטי חויבה לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך 317,326 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיולי 2022. בנוסף, הטיל בית המשפט על הנתבעת לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 32,000 ש"ח.
פסק הדין מדגיש את החשיבות הקריטית של התנהלות עסקית שקולה, ומבהיר כי בית המשפט לא יאפשר לצדדים מסחריים להתנער בקלות מהתחייבויות שנטלו על עצמם בכתב, גם אם מדובר בתכתובת דוא"ל, ובוודאי כאשר ניתנה להם שהות מספקת לשקול את צעדיהם.
ת"א 28263-07-22
