סאגה בת שני עשורים הגיעה לסיומה: ביהמ"ש הורה על פירוק שיתוף בנכס בת"א ודחה את טענות המרמה של הרוכש
בית משפט השלום ברחובות שם סוף לסכסוך נדל"ני סבוך ברחוב הרצל בתל אביב. במרכז הפרשה: רוכש שחשב שקנה את כל הדירה אך גילה ש-10% שייכים להקדש, טענות לתרמית מצד היורשת, ותפנית מפתיעה בשלב השמאות כשנחשף כי הדירה רשומה בכלל כמשרד. השופטת רונית כהן קבעה: הרוכש ידע על המצב המשפטי כבר ב-2010 ולכן תביעתו התיישנה ברובה, אך הוא זכאי להשבת כספים ששילם ביתר. במקביל, הורה ביהמ"ש על מכירת חלקו של ההקדש לרוכש
בפסק דין מקיף ומנומק שניתן ביום 30 בדצמבר 2025, הכריעה שופטת בית משפט השלום ברחובות, רונית כהן, בסכסוך ארוך שנים ומרובה הליכים משפטיים הנוגע לנכס מקרקעין ברחוב הרצל 77 בתל אביב. פסק הדין מאחד שתי תביעות שונות: האחת שהגיש הרוכש, מאיר אביקזר, בטענה להונאה ומצג שווא מצד המוכרת, והשנייה שהגיש ההקדש (בעל מיעוט הזכויות בנכס) לפירוק שיתוף ודמי שימוש.
הפרשה חושפת התנהלות משפטית ועסקית רשלנית שנמשכה קרוב לעשרים שנה, ומדגימה את הסכנות הטמונות בעריכת עסקאות מקרקעין ללא בדיקות נאותות וללא ליווי משפטי צמוד בזמן אמת.
שורשי הסכסוך נטועים אי שם בשנת 2006. הנכס המדובר היה שייך במקור למנוח מאיר יעקב סנדר, שהוריש בצוואתו מנה אחת מעזבונו להקדש צדקה לזכרו ("קרן צדקה סנדר יעקב מאיר ז"ל"). מאיר אביקזר, שביקש לרכוש את הנכס, חתם על זיכרון דברים מול ישראל ליפסקר ז"ל (בעלה של אחת היורשות, חיה ליפסקר) לרכישת חלקן של היורשות בנכס. לטענת אביקזר, הוא שילם תמורה מלאה עבור הנכס כולו, מתוך מחשבה שהוא רוכש 100% מהזכויות, כולל את חלקו של ההקדש.
בפועל, בשנת 2011, נרשמו זכויותיו של אביקזר בטאבו על 90% מהנכס בלבד. 10% הנותרים נותרו רשומים על שם נאמן ההקדש. בתביעה שהגיש נגד היורשת חיה ליפסקר, טען אביקזר כי נפל קורבן לתרמית. לשיטתו, הוסתר ממנו דבר קיומו של ההקדש במועד החתימה הראשונית, ולאחר מכן הוטעה לחשוב שהכסף ששילם עבור חלקו של ההקדש אכן הועבר ליעדו.
השאלה המרכזית שעמדה בפני השופטת כהן הייתה סוגיית ההתיישנות. העסקאות המקוריות נערכו ב-2006 וב-2007, בעוד התביעה הוגשה רק ב-2021. אביקזר טען כי מרוץ ההתיישנות נעצר משום ש"הוטעה ביודעין" (בהתאם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות), וכי גילה את התרמית רק בדיון משפטי קודם ב-2021, אז הודתה ליפסקר לראשונה כי הכספים לא הועברו להקדש.
השופטת כהן דחתה את קונסטרוקציית ההטעיה שבנה אביקזר. בהחלטתה קבעה כי כבר בחוזה שנחתם בשנת 2010, עליו חתום אביקזר, נכתב במפורש כי 10% מהזכויות שייכות להקדש וכי קיימת הערת אזהרה לטובת הנאמן. "הסברה כי עורכת הדין לא עדכנה את אביקזר בדבר קיומו של ההקדש בשנת 2010 אינה מתקבלת על הדעת", כתבה השופטת. היא הוסיפה כי כאדם סביר, היה על אביקזר לפנות לנאמן ההקדש עוד ב-2010 ולברר מה עלה בגורל הכספים, ולא להמתין עשור נוסף. "להמשיך ולטעון שנים ארוכות אחרי… כי התגלה לו בהפתעה גמורה בשנת 2021… עולה כדי היתממות של ממש ולמצער עצימת עיניים", פסקה השופטת.
עם זאת, השופטת העניקה לאביקזר ניצחון חלקי קטן. מאחר שהוכח כי הוא אכן שילם סך של 9,500 דולר עבור חלקו של ההקדש לידי בני הזוג ליפסקר, והכסף מעולם לא הגיע להקדש, חייבה השופטת את חיה ליפסקר להשיב לו סכום זה. הסכום הוערך, נכון ליום הגילוי ב-2021, ב-30,780 ש"ח בלבד.
החלק השני של פסק הדין עסק בתביעת ההקדש לפירוק השיתוף. הצדדים הסכימו כי אביקזר ירכוש את חלקו של ההקדש (10%) לפי שווי שיקבע שמאי מטעם בית המשפט. אלא שאז נכונה לבית המשפט הפתעה. במהלך עבודת השמאי, טען לפתע אביקזר כי גילה "להפתעתו המוחלטת" שלבניין יש היתר בנייה למשרדים בלבד, ולא למגורים. משמעות הדבר היא פוטנציאל להפחתה דרמטית בשווי הנכס, וכפועל יוצא – במחיר שעליו לשלם להקדש.
השמאי המומחה, יצחק ששון, לא התרגש מהגילוי. הוא ציין כי הנכס משמש למגורים מזה 62 שנה, וכי ניתן להסדיר את השימוש החורג בעלות מוערכת של כ-40,000 ש"ח. השופטת כהן קיבלה את עמדת המומחה ודחתה את הניסיון להציג את הנכס כ"משרד" לצורכי שמאות, בפרט לאור העובדה שאביקזר עצמו מתגורר בו ככזה משנת 2007. עם זאת, השופטת החליטה להפחית משווי הנכס סכום משמעותי יותר של 118,000 ש"ח (כולל מע"מ), לטובת הוצאות משפטיות ובירוקרטיות שיידרשו להסדרת ההיתר לשימוש חורג.
בסופו של יום, העריך בית המשפט את שווי הדירה כולה ב-2.28 מיליון ש"ח (לאחר ההפחתות). בפסק הדין נקבע כי השיתוף יפורק על דרך של מכירה, כך שאביקזר ירכוש את חלקו של ההקדש (10%) תמורת סך של 228,200 ש"ח.
בנוסף, קיבל בית המשפט את תביעת ההקדש לדמי שימוש ראויים. מאחר שאביקזר עשה שימוש בלעדי בנכס במשך שנים רבות מבלי לשלם להקדש, הוא חויב לשלם דמי שכירות רטרואקטיביים עבור שבע השנים האחרונות (תקופת ההתיישנות) בסך של 47,250 ש"ח.
בסיכום ההוצאות, חויב אביקזר לשלם שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ש"ח לנאמן ההקדש ו-2,500 ש"ח לרשם ההקדשות. מנגד, בתביעה שלו נגד ליפסקר, פסקה השופטת כי כל צד יישא בהוצאותיו, למעט החזר אגרה חלקי שנפסק לטובת אביקזר.
פסק הדין מהווה תזכורת חשובה לרוכשי דירות: זיכרון דברים חלקי, תשלום במזומן ללא קבלות מסודרות והסתמכות על הבטחות בעל פה – הם מתכון בטוח להסתבכות משפטית של שנים. במקרה זה, רק לאחר שני עשורים, יוכל הנכס ברחוב הרצל לצאת לדרך חדשה כשבעלותו מוסדרת במלואה.
ת"א 60482-07-21, ת"א 53514-08-22
