סכסוך הנדל"ן בירוחם הוכרע: ביהמ"ש דחה את ביטול "הסכם הגמר" לאחר 5 שנים – אך חייב את היזם ב-740 אלף ש"ח
בית משפט השלום באשדוד נדרש להכריע בסכסוך עסקי מורכב בין שותפים בפרויקט בניה בירוחם. השופטת ליאורה אדלשטיין קבעה כי למרות שהיזם הפר את ההסכם הסופי ולא שילם את התמורה במועד, השיהוי הניכר של התובעת – שהמתינה כחמש שנים עד להגשת התביעה – מנע את החזרת הגלגל לאחור לחלוקת הרווחים המקורית. עם זאת, נקבע כי חברת "מיצור" זכאית לתשלום עבור עבודות האינסטלציה שביצעה ועבור יתרת ההסכם, והבעלים יחויב בערבות אישית.
פסק דין מקיף שניתן ביום 28 בדצמבר 2025 בבית משפט השלום באשדוד, שופך אור על מערכת יחסים עסקית סבוכה בין קבלנים ויזמים, ומחדד את ההלכות המשפטיות הנוגעות לביטול חוזה עקב הפרה, בצל שיהוי ניכר. השופטת ליאורה אדלשטיין קיבלה באופן חלקי את תביעתה של חברת "מיצור (מ.א) בע"מ" כנגד חברת "י.ד. בנגב בניה ופתוח בע"מ" ובעליה, יואב דידי, ופסקה לטובת התובעת סכום כולל של כ-740,000 ש"ח.
הפרשה החלה ב-2013, כאשר חברת "י.ד. בנגב", שזכתה במכרז להקמת 11 יחידות דיור בירוחם, חיפשה שותף למימון וביצוע הפרויקט. הצדדים חתמו על הסכם שותפות, במסגרתו נקבע כי "מיצור" תלווה כספים לפרויקט ותהיה זכאית ל-45% מהרווחים הסופיים. בנוסף, סוכם כי "מיצור" תבצע את עבודות האינסטלציה בפרויקט.
אולם, כדרכם של סכסוכי בניה, לקראת סיום הפרויקט במרץ 2015, התגלעו מחלוקות. בניסיון לסיים את ההתקשרות ברוח טובה, חתמו הצדדים על "הסכם סופי" (הסכם שלישי), שנועד להחליף את מנגנון חלוקת הרווחים. בהסכם זה נקבע כי "מיצור" תקבל סכום קבוע ("פיקס") של 520,000 ש"ח בתוספת מע"מ, במקום האחוזים מהרווח, וזאת עם קבלת "טופס 4".
הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה תוקפו של אותו "הסכם סופי". התובעת טענה כי הנתבעת לא שילמה את הסכום שנקבע (למעט תשלומים חלקיים), ולכן ההסכם בטל ומבוטל מחמת הפרה יסודית. אי לכך, דרשה התובעת לחזור להסכם המקורי ולקבל 45% מרווחי הפרויקט, שלפי הערכת המומחית מטעמה עמדו על כ-2.8 מיליון ש"ח.
השופטת אדלשטיין אכן קבעה עובדתית כי הנתבעת הפרה את ההסכם הסופי ולא שילמה את מלוא התמורה. נקבע כי הנתבעת שילמה רק כ-410,000 ש"ח מתוך הסכום המוסכם, ונותרה חייבת כספים. למרות זאת, בית המשפט דחה את דרישת התובעת לבטל את ההסכם הסופי ולחזור למנגנון חלוקת הרווחים.
הנימוק המשפטי המרכזי היה השיהוי הניכר. התובעת המתינה כחמש שנים מרגע ההפרה ועד להגשת התביעה, מבלי ששלחה הודעת ביטול מסודרת בזמן אמת. השופטת הבהירה בפסק הדין כי גם כאשר מדובר בהפרה יסודית, חלוף זמן סביר ללא הודעת ביטול הופך את ההפרה ל"לא יסודית", המחייבת מתן ארכה לתיקון ההפרה בטרם ביטול. "הודעת ביטול פתאומית ללא מתן הזדמנות אחרונה לתיקון ההפרה עלולה להיחשב כפעולה בחוסר תום לב", נכתב בפסק הדין. מכיוון שהתובעת לא נתנה ארכה כזו, היא איבדה את זכות הביטול ונותרה זכאית רק לאכיפת ההסכם (קבלת יתרת התשלום).
חזית נוספת במאבק המשפטי נגעה לעבודות האינסטלציה. הנתבעת טענה כי חברת "מיצור" נטשה את העבודות בשלב מוקדם, ולכן אינה זכאית לתשלום, ואף גרמה נזקים. מנגד, התובעת טענה כי ביצעה את העבודה במלואה.
בית המשפט הכריע לטובת התובעת בסוגיה זו, בין היתר בהסתמך על תמלילי שיחות שהוקלטו בין הצדדים, בהם הודה הנתבע, יואב דידי, כי נותרו חובות פתוחים ("נשאר לך 108"). השופטת ציינה כי הנתבעת לא הביאה לעדות את מנהל העבודה באתר, עדות שהייתה יכולה להיות קריטית, והדבר פעל לחובתה.
יתרה מכך, בית המשפט אימץ את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, פרופ' זיו רייך, שקבע כי דוחות הביצוע מעידים על השלמת חלקים ניכרים מהעבודה. נפסק כי על הנתבעת לשלם עבור עבודות האינסטלציה סך של כ-338,700 ש"ח (בתוספת הצמדה וריבית מ-2015), לאחר ניכוי מקדמות שכבר שולמו.
נקודה מעניינת נוספת בפסק הדין נוגעת לערבותו האישית של הבעלים, יואב דידי. בהסכם נקבע כי הוא ערב אישית לנזקים שייגרמו עקב אי-רישום זכויות התובעת בפרויקט. השופטת קבעה כי לו היו זכויותיה של "מיצור" נרשמות כנדרש, הנתבעת הייתה נאלצת לשלם את חובה מהר יותר כדי לקבל את הסכמת השותפה לפעולות מול רוכשי הדירות. אי לכך, הופעלה הערבות האישית ביחס לחלק מהחוב.
בסיכומו של דבר, לאחר קיזוזים והתחשבנויות מורכבות הכוללות החזרי הלוואות חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובעת סך של כ-475,000 ש"ח עבור האינסטלציה (כולל ריבית והצמדה), כ-169,000 ש"ח יתרת חוב בגין ההסכם הסופי, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 55,000 ש"ח. סך כל התשלום שנפסק עומד על 740,517 ש"ח.
ת"א 41795-09-20
