"עוקץ המרצדס" או טעות תמימה? חברות הרכב והמימון יפצו לקוח ב-67,000 ש"ח בגין הטעיה בזהות הרכב
בית משפט השלום בתל אביב קבע כי הוצג לרוכש מצג שווא לפיו הוא רוכש רכב יוקרה מדגם "קופה" בהנחה ענקית, בעוד בפועל סופק לו דגם זול יותר בהרבה. השופטת דלית ורד מתחה ביקורת על התנהלות הנתבעות, על "העלמת" מסמכי המקור ועל טעויות הרישום בחברת המימון: "הטעיה הנוצרת כשיש פער בין המציאות לבין מה שהמתקשר מדמה"
בפסק דין חריף שניתן לפני ימים אחדים (30.12.2025) בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, קיבלה השופטת דלית ורד באופן חלקי את תביעתו של רוכש רכב, אשר גילה בדיעבד כי מכונית המרצדס היוקרתית שרכש אינה הדגם שהובטח לו. פסק הדין חושף שרשרת של כשלים, החל ממצגי שווא במגרש המכוניות, דרך טעויות "קולמוס" במסמכי המימון, ועד להיעלמותם המסתורית של מסמכי המקור מהתיק.
הפרשה החלה באוקטובר 2019, כאשר התובע, צדיק סעד, הגיע למגרש המכוניות של חברת "רן ציון ליסינג והשקעות בע"מ" (המשווקת את רכבי "יורודרייב"). סעד ביקש לשדרג את רכבו וביצע עסקת "טרייד-אין". לטענתו, אנשי המכירות הציגו בפניו מרצדס יוקרתית מדגם GLC Coupe, ששוויה כ-470,000 ש"ח, והציעו לו אותה במחיר "מציאה" של כ-400,000 ש"ח – הנחה מפתה של כ-70,000 ש"ח.
סעד, שהאמין כי נקרתה בדרכו הזדמנות עסקית נדירה, חתם על העסקה. המימון לרכישה הועמד על ידי חברת "מימון ישיר", אשר במסמכיה הופיע באופן מפורש כי הרכב הנרכש הוא מדגם "קופה". אולם, חודש לאחר מכן התפוצצה הבועה: סוכן הביטוח של סעד הסב את תשומת ליבו כי הרכב שקיבל בפועל אינו דגם ה"קופה" היוקרתי, אלא דגם רגיל (4MATIC) וזול בהרבה, ששוויו נמוך בכ-100,000 ש"ח מהדגם שהובטח.
חברות הרכב ("יורודרייב" ו"רן ציון") טענו להגנתן כי התובע ראה את הרכב פיזית, ישב בתוכו ובדק אותו, ולכן לא ייתכן שהוטעה. לשיטתן, התובע ידע בדיוק מה הוא רוכש, והתביעה נולדה רק לאחר שהתחרט על כדאיות העסקה. עוד נטען כי המילה "קופה" השתרבבה למסמכי ההלוואה של "מימון ישיר" בטעות, וכי אין להסתמך על כך.
חברת "מימון ישיר" מצידה, הודתה כי נפלה טעות סופר במסמכי ההלוואה בשל דמיון בקודים של הרכבים במחירון יצחק לוי, אך טענה כי היא גורם מימוני בלבד ואין לה אחריות על טיב הרכב או על המצגים שהוצגו במגרש.
במהלך המשפט התעוררה דרמה נוספת סביב האותנטיות של החתימות. התובע טען כי חתימותיו על הסכמי המכר זויפו. מומחית לכתב יד שמינה בית המשפט קבעה בדרגת ביטחון גבוהה כי החתימות אינן של התובע. באופן תמוה, הנתבעות לא הצליחו להציג את מסמכי המקור, בטענה שאבדו במהלך מעבר משרדים – מחדל שבית המשפט זקף לחובתן כגורם ל"נזק ראייתי".
השופטת דלית ורד דחתה את גרסת הנתבעות וקבעה כי התובע אכן הוטעה. "שוכנעתי כי המצג שהוצג בפני התובע היה כי הוא קיבל רכב יוקרתי ומשופר בהנחה של עשרות אלפי שקלים", כתבה השופטת. היא ציינה כי התובע, שאינו מומחה לרכב, הסתמך על דברי אנשי המכירות ועל מסמכי המימון הרשמיים שבהם נכתב "קופה".
בית המשפט מתח ביקורת על כך שבטופס הגילוי הנאות לא צוין הכינוי המסחרי המקובל של הרכב, דבר שהיה מונע את הטעות. כמו כן, נקבע כי חברת "מימון ישיר" התרשלה בכך שלא הצליבה את הנתונים ולא זיהתה את הפער בין קוד הרכב לבין הרכב בפועל.
בנוגע לטענת הזיוף, השופטת קבעה כי למרות חוות הדעת הגרפולוגית, ומאחר שהתובע קיבל את הרכב ונהג בו, נכרת חוזה בהתנהגות. עם זאת, היעדר מסמכי המקור פעל לחובת הנתבעות בקביעת גובה הפיצוי והוצאות המשפט.
בסיכומו של דבר, בית המשפט חייב את הנתבעות לפצות את סעד בסכום של 47,000 ש"ח המשקף את הפער בין המחיר ששילם לבין שווי הרכב האמיתי (בניכוי שווי שימוש), וכן בפיצוי נוסף של 20,000 ש"ח בגין עוגמת נפש. בנוסף, הושתו על הנתבעות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ש"ח.
חלוקת האחריות נקבעה כך שחברות הרכב ("יורודרייב" ו"רן ציון") ישאו ב-70% מהסכום, וחברת "מימון ישיר" תישא ב-30% הנותרים, בשל תרומתה לשרשרת הטעויות.
ת"א 59506-02-20
