המושב עקר מטעים בטענה לפלישה, בית המשפט קבע: "לא הוכחתם בעלות – עליכם לפצות את החקלאים"

המושב עקר מטעים בטענה לפלישה, בית המשפט קבע: "לא הוכחתם בעלות – עליכם לפצות את החקלאים"

אגודת כפר יובל ומשרד הביטחון יפצו חקלאים ממטולה במאות אלפי שקלים, לאחר שהרסו את מטעי הפרי שלהם לצורך הקמת גדר ביטחון חדשה. השופטת מתחה ביקורת חריפה על התנהלות המושב שנקט ב"עשיית דין עצמי" ועל המחדל הראייתי החמור של אי-הצגת מפת המשבצת

בפסק דין נוקב ומנומק היטב, אשר ניתן ביום 14 באוקטובר 2025 בבית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת, שמה כבוד השופטת הבכירה שאדן נאשף-אבו אחמד סוף לסכסוך קרקעות יצרי ומר בין חקלאים מהמושבה מטולה לבין מושב כפר יובל ומשרד הביטחון. במרכז הפרשה: מטעי אפרסק, נקטרינה ואבוקדו בני עשרות שנים, אשר נעקרו באבחת דחפורים, בחסות הקמת גדר ביטחון חדשה ותוכניות להרחבת המושב.

תחילתה של הפרשה בטענתם של התובעים, מרדכי טאקו ודוד גרינברג, חקלאים ותיקים ממטולה כי הם מעבדים את הקרקעות הגובלות בכפר יובל מזה כ-40 שנה, בהסכמה ובאישור, ומשקיעים בהן את מיטב כספם ומרצם. האידיליה החקלאית נסדקה בשנת 2016, כאשר אגודת כפר יובל דרשה לפתע את פינוי השטח בטענה לפלישה. השיא הגיע ב-2019, כאשר ביוזמת משרד הביטחון הוחלט להקים גדר ביטחון היקפית חדשה ליישוב.

החקלאים טענו כי תחת מעטה ה"צורך הביטחוני", המושב ניצל את ההזדמנות כדי לקבוע עובדות בשטח, לעקור את העצים ולחסום את גישתם ליתרת המטע שנכלא בין הגדר הישנה לחדשה, וזאת מתוך רצון לקדם תוכנית נדל"נית להרחבת המושב (שכונת מגורים עתידית) על חשבונם.

לב ליבו של פסק הדין נסוב סביב שאלת הזכויות בקרקע. אגודת כפר יובל טענה בלהט כי הקרקע נמצאת בתוך "משבצת האגודה" שלה, וכי החקלאים הם פולשים חסרי זכויות. אולם, השופטת נאשף-אבו אחמד, בבדיקה דקדקנית וסקפטית של הראיות, חשפה מחדל משפטי מהדהד מצד ההגנה.

למרות שהמושב ביסס את כל הגנתו על "הסכם המשבצת" מול רמ"י והסוכנות היהודית, נציגי האגודה נמנעו מלהגיש לבית המשפט את הראיה החשובה ביותר: מפת המשבצת. "איש מעדי האגודה לא צירף את מפת המשבצת ורשימת הגושים והחלקות", כתבה השופטת בפסק הדין. "מדובר במסמכים מהותיים… חזקה שראיה שלא הובאה, הייתה פועלת לרעת הצד שנמנע מהצגתה". השופטת קבעה כי האגודה כשלה להוכיח שהמטעים אכן נמצאים בשטחה, וכי הסתמכותה על עדויות בעל-פה או חוות דעת מודד שחסרה מסמכי בסיס – אינה מספקת.

יתרה מכך, בית המשפט קיבל את גרסת החקלאים כי החזיקו בקרקע עשרות שנים באין מפריע, מה ששומט את הקרקע תחת טענת ה"פלישה הטריה".

אחת הנקודות החריפות בפסק הדין נוגעת להתנהלות המושב במהלך המשפט. תוך כדי ההליכים המשפטיים, ביצעה האגודה עקירה נוספת של מטעים, צעד שהוגדר על ידי התובעים ככוחני. השופטת הבהירה כי גם אם היה מדובר בפולשים (מה שלא הוכח), החוק הישראלי אינו מתיר "עשיית דין עצמי" ושימוש בכוח לסילוק מחזיק בקרקע אלא בתוך 30 יום מהפלישה. לאחר 40 שנה, הדרך היחידה היא פנייה לערכאות. "האגודה בחרה בעשיית דין עצמי לעקירת המטעים, ללא נקיטה באפיק משפטי מתאים… הדעת אינה נוחה מהתנהלות האגודה", נכתב בהכרעה.

משרד הביטחון ניסה להתנער מאחריות בטענה כי הוא משמש רק כגוף מתקצב ומפקח טכנית על הגדר, בעוד שהתוואי נקבע על ידי היישוב. השופטת דחתה גישה זו וקבעה כי למשרד הביטחון יש אחריות, גם אם מצומצמת (בשיעור של 15%), לוודא שהכספים והתוכניות אינם משמשים לפגיעה בזכויות קניין של צדדים שלישיים שלא לצורך. נקבע כי משרד הביטחון לא הציג מסמכים מהותיים על הליכי התכנון והפיקוח, ולמעשה עצם עיניים מול השימוש בתוואי הגדר לצרכים שאינם ביטחוניים גרידא.

לאחר שבחנה את חוות הדעת השמאיות (והעדיפה בבירור את חוות דעתו של השמאי אייל שפירא מטעם התובעים על פני זו של שמאי ההגנה), פסקה השופטת פיצויים משמעותיים.

נקבע כי הנתבעים (כפר יובל ב-85% ומשרד הביטחון ב-15%) ישלמו לתובעים פיצוי בגין עקירת העצים, אובדן יבול עתידי ושיקום תשתיות השקיה.

• התובע דוד גרינברג יפוצה בסך של 204,967 ₪.

• התובע מרדכי טאקו יפוצה בסך של 71,882 ₪.

בנוסף, הורה בית המשפט על מתן צו עשה, המחייב את הנתבעים לפתוח את השערים ולאפשר לחקלאים גישה חופשית לעבד את יתרת המטעים שלהם שנכלאו בשטח. הנתבעים חויבו גם בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.

יצוין כי תביעתו של התובע השלישי, יאיר ניינשטיין, נדחתה לאחר שלא הגיש תצהיר ולא התייצב להיחקר בבית המשפט, מחדל פרוצדורלי שעלה לו ביוקר.

פסק דין זה מהווה תמרור אזהרה לרשויות מקומיות ולגופים מיישבים: כוח הזרוע אינו תחליף להליך משפטי תקין, וטענות לבעלות בקרקע – יש לגבות בראיות מוצקות ובמפות רשמיות, ולא בהשערות או בצרכים נדל"ניים מוסווים.

ת"א 59853-06-21