סוף פסוק לסאגה בגדרה: בית המשפט המחוזי דחה על הסף את הבקשה ל"משפט חוזר" בפרשת הבית הדו-משפחתי
בפסק דין נוקב, דחה השופט גיא שני את תביעתה של שרית ראובן לביטול פסקי דין חלוטים בטענה ל"ראיות חדשות". בית המשפט קבע כי מדובר בניסיון למחזר טענות לאחר שהתובעת הכשילה בעצמה את ההליך המקורי כשסירבה להעיד. "המשוכות הניצבות בפני המבקשת גבוהות ביותר", נכתב בהחלטה שסותמת את הגולל על הפרשה
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כערכאה אזרחית, שם השבוע סוף לאחת הפרשיות המשפטיות הסבוכות והמתמשכות שהתנהלו בין כותליו בשנים האחרונות. בפסק דין שניתן ביום שלישי האחרון (6.1.2026), קיבל כבוד השופט גיא שני את בקשת הנתבעים והורה על סילוקה על הסף של תביעה לקיום "משפט חוזר אזרחי" שהגישה שרית ראובן נגד עובד ניסים נועם ואחרים. פסק הדין מהווה תזכורת מהדהדת לחשיבותו של עיקרון "סופיות הדיון" ולמחיר הכבד של התנהלות דיונית פסולה.
שורשי הסכסוך נעוצים בהסכם משנת 2016 לבניית בית דו-משפחתי במקרקעין בגדרה. ראובן טענה כי רכשה את הזכויות באחת היחידות ושילמה את מלוא התמורה, אך בשנת 2018 הגישה תביעה לאכיפת ההסכם לאחר שהתגלעו מחלוקות קשות בינה לבין בעלי הקרקע והיזמים.
אולם, ההליך המשפטי המקורי קיבל תפנית חריגה. כפי שמתואר בפסק הדין הנוכחי, התובעת החלה להעלות טענות קונספירטיביות קשות נגד המותב הקודם שדן בתיק, האשימה אותו ב"קנוניה" ואף דרשה שיפסול את עצמו. השיא הגיע כאשר בדיון ההוכחות סירבה התובעת לעלות לדוכן העדים ולהגיש תצהירים, מה שהוביל לדחיית תביעתה המקורית מחוסר ראיות. ערעורים שהגישה לבית המשפט העליון נדחו אף הם, ופסקי הדין הפכו לחלוטים.
בחלוף שנתיים מפסקי הדין החלוטים, שבה ראובן לבית המשפט בטענה כי בידיה "ראיות זהב" חדשות המצדיקות את ביטול פסקי הדין הקודמים מחמת תרמית.
במרכז התביעה החדשה עמדו שתי טענות עיקרית: האחת נוגעת לרישום שהתגלה בנסח הטאבו בשנת 2025 בנוגע לצו מניעה הקשור לנתבע דניאל גרשון, והשנייה מתבססת על דברים שאמר בא-כוחו של הנתבע עובד ניסים נועם במהלך דיון בערעור על תביעת פינוי, שם הביע נכונות לפנות להליך גישור. לשיטת התובעת, נכונות זו היוותה "הודאה" בחוב הכספי כלפיה.
השופט גיא שני לא הותיר אבן על אבן מטענות התובעת. בפסק דינו המנומק, הוא הבהיר כי הליך של "משפט חוזר אזרחי" שמור למקרים נדירים וקיצוניים בלבד, שבהם שיקולי הצדק גוברים על עקרון סופיות הדיון. במקרה זה, קבע השופט, לא זו בלבד שלא הוצגו ראיות מרעישות, אלא שמדובר בניסיון מלאכותי למחזר טענות שנדחו או שיכלו להתברר בהליך הקודם – אלמלא התנהלותה של התובעת עצמה.
בנוגע ל"ראיה" מהטאבו, קבע השופט כי מדובר בצו מניעה שנרשם זמן רב לאחר פסק הדין המקורי, ואין בו כדי להוכיח כי התובעת שילמה את התמורה עבור הבית או כי יש לה זכויות קנייניות בו.
באשר לטענת ה"הודאה" של עורך הדין בדיון הפינוי, דחה השופט את הפרשנות היצירתית של התובעת. הוא הבהיר כי נכונות של עורך דין ללכת לגישור ולבדוק "כמה צריך להשיב" אינה מהווה הודאה בחוב, ובוודאי שאינה מהווה "ראיה חדשה" שיש בכוחה להפוך את הקערה על פיה. השופט הדגיש כי בית המשפט העליון כבר קבע בעבר שגם אם שולמו סכומים חלקיים, אין בכך כדי להוכיח את תשלום מלוא התמורה החוזית.
לאורך פסק הדין, מתח השופט ביקורת חריפה על התנהלות התובעת, אשר "הפכה סכסוך שגרתי למפלצת דיונית". השופט ציין כי המצב הראייתי בתיק נוצר אך ורק בשל סירובה של התובעת להעיד בהליך המקורי. "כל שארע בהליך הקודם – ארע משום שהתובעת בחרה להתנהל כפי שהתנהלה, ואין לה להלין אלא על עצמה", נכתב בפסק הדין.
השופט שני קיבל את עמדת הנתבעים 2-1 כי יש לסלק את התביעה על הסף, שכן היא אינה מגלה עילה ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.
בסיכומו של דבר, הורה בית המשפט על דחיית התביעה וסגירת התיק. התובעת חויבה לשלם הוצאות משפט בסך כולל של 25,000 ש"ח: 15,000 ש"ח לנתבעים 1-2, 5,000 ש"ח לנתבעים 6-7 ו-5,000 ש"ח לנתבע 4.
ת"א 38523-08-25
