סטלה ויינשטיין תפצה את הלל ביטון רוזן ב-30 אלף ש"ח – אך בית המשפט פסק לו הוצאות בסך שקל אחד בלבד באופן שערורייתי
בפסק דין רווי ציטוטים מהמקורות ומהפילוסופיה, קיבל בית משפט השלום בתל אביב את תביעתו של איש ערוץ 14 נגד הפוליטיקאית לשעבר שכינתה אותו "טיפש" וייחסה לו אמירות שקריות. עם זאת, השופט אלישי בן יצחק מתח ביקורת חריפה על התנהלותו העיתונאית של התובע שהובילה לפרשה, וקבע תקדים חריג בפסיקת ההוצאות: "תובע המניח מכשלה לפני שומעיו לוקה"
בפסק דין נוקב שניתן ביום 2 בינואר 2026 בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, הכריע השופט אלישי בן יצחק בתביעת הדיבה שהגיש הכתב הצבאי של ערוץ 14, הלל ביטון רוזן, כנגד אשת העסקים והפוליטיקאית לשעבר, סטלה שנקל ויינשטיין. פסק הדין, המשתרע על פני עמודים רבים, מהווה כתב אישום חריף נגד תרבות השיח בישראל, הקיטוב החברתי והאחריות העיתונאית, וסופו בהכרעה כספית מפתיעה שנועדה להעביר מסר לשני הצדדים גם יחד.
שורשי הסכסוך נעוצים באירוע הביטחוני הטרגי שהתרחש ביוני 2023 בגבול מצרים, בו נהרגו שלושה לוחמי צה"ל מגדוד "ברדלס". למחרת האירוע סיפק ביטון רוזן פרשנות בערוץ 14 שעוררה סערה ציבורית רחבה. בשידור, התייחס הכתב לשמירה המשותפת של לוחם ולוחמת בעמדה מבודדת ("בוטקה מטר על מטר") במשך 12 שעות, וטען כי "מראש יש פה חוסר מקצועיות, יש פה זלזול בערכי הצבא". דבריו התפרשו בציבור כרמיזות בעלות אופי מיני ופוגעני כלפי הנופלים, והובילו לגל תלונות לרשות השנייה.
בעקבות הסערה, התארחה הנתבעת, סטלה ויינשטיין, בתוכנית הבוקר של ערוץ 13. בדבריה, תקפה ויינשטיין את ביטון רוזן בחריפות יוצאת דופן. היא ציינה כי "לפעמים כשאתה סותם את הפה לא יודעים שאתה טיפש", טענה כי הוא "אינו עיתונאי", וקראה להנהלת הערוץ לפטרו. אולם, עילת התביעה המרכזית נגעה לטענה עובדתית שהוסיפה ויינשטיין, לפיה ביטון רוזן רמז בעבר כי "את האיברים של האמא ממשפחת די הולכים לקבל מחבלים".
השופט בן יצחק קבע חד משמעית כי האמירה שייחסה ויינשטיין לביטון רוזן בנוגע לתרומת האיברים הייתה שקרית וחסרת בסיס עובדתי. "בדיקה פשוטה של הנתבעת לפני השידור… הייתה מלמדת שלא התובע אמר את האמירה", נכתב בפסק הדין. השופט דחה את הגנת תום הלב של ויינשטיין, בקובעו כי לא ניתן לחסות תחת חופש הביטוי כאשר מפיצים "בדיות ושקרים" שנועדו להשחיר את פניו של אדם.
בית המשפט הדגיש כי ויינשטיין, שידעה בשלב מסוים כי הדברים אינם נכונים, בחרה שלא להתנצל עד למועד דיון ההוכחות, עובדה שנזקפה לחובתה. השופט קבע כי האמירה מהווה לשון הרע ופסק כי עליה לפצות את ביטון רוזן בסך של 30,000 ש"ח.
למרות הזכייה בתביעה, פסק הדין רחוק מלהיות ניצחון מוחלט עבור ביטון רוזן. השופט בן יצחק הקדיש חלק נרחב מפסק הדין לביקורת נוקבת על התנהלותו המקצועית של התובע עצמו. השופט קבע כי ביטון רוזן "כשל בלשונו" וכי דיבורו היה חסר את הזהירות והאחריות המצופה מעיתונאי המופיע מול מסך הטלוויזיה, בפרט במועד כה רגיש.
השופט ציין כי דבריו של התובע בשידור היו "גסים וחסרי עידון", עד כי הפרשנות הציבורית שייחסה לו פגיעה בכבוד המתים לא הייתה תלושה מהמציאות. השופט אף דחה את ניסיונו של התובע לבצע "מקצה שיפורים" לכוונתו המקורית במהלך המשפט.
שיאו של פסק הדין מגיע בשורת ההוצאות. בניגוד למקובל, בו הצד המפסיד נושא בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין של הצד הזוכה, החליט השופט בן יצחק לפסוק לביטון רוזן הוצאות בסך שקל אחד בלבד (1 ש"ח).
בהחלטתו זו, הסתמך השופט על העיקרון מהמשפט העברי: "לא יהא חוטא נשכר". הוא הסביר כי התובע הוא זה שהניח את המכשלה שהובילה לשיח הפוגעני מלכתחילה. "תובע המניח מכשלה לפני שומעיו… לוקה", כתב השופט, והבהיר כי אלמלא המשפט השקרי הבודד של ויינשטיין, תביעתו הייתה נדחית והוא היה מחויב בהוצאות. השופט ראה בשלילת ההוצאות כלי חינוכי, המבטא את חוסר הנחת של בית המשפט מהתנהלות שני הצדדים.
ת"א 19665-07-23
