סכסוך ה"אוכמניות" בקדומים הוכרע: בית המשפט הורה לפנות שטח חקלאי לאחר 30 שנה
מחלוקת בין שני שכנים ביישוב קדומים סביב חלקת קרקע חקלאית הגיעה לסיומה בפסק דין דרמטי בבית משפט השלום בירושלים. הנתבע טען להסכם ג'נטלמני בעל-פה משנות ה-90', אך השופטת מיכל שרביט קבעה: רישומים ומפות גוברים על טענות בעל-פה שלא הוכחו. הנתבע יפנה את השטח עד מאי 2026
סכסוך קרקעות ארוך שנים בין שני תושבי היישוב קדומים, שהחל כשותפות חקלאית לגידול אוכמניות בשנות ה-90, הגיע השבוע לסיומו בפסק דין מנומק שניתן בבית משפט השלום בירושלים. במרכז הפרשה עמדה השאלה האם הסכם בעל-פה, שלטענת אחד הצדדים נכרת לפני כשלושה עשורים, יכול לגבור על מסמכי הקצאה ומפות רשמיות.
תחילת הפרשה בשנת 1995. התובע, אביעזר סלומון, והנתבע, יעקב רייך, שניהם תושבי קדומים, החליטו לשתף פעולה במיזם חקלאי. התובע הביא עמו ידע מקצועי בגידול אוכמניות, ואילו הנתבע, בעל ניסיון בעבודה מול גורמי ההתיישבות, פעל להשגת תקציבים מהחטיבה להתיישבות. השניים קיבלו רשות לעבד חלקות קרקע במדרון ההר ביישוב, כאשר חלקת התובע ממוקמת בחלק העליון וחלקת הנתבע בחלק התחתון.
הסכסוך התעורר במלוא עוזו בשנת 2018, כאשר התובע ביצע מדידה של השטח וגילה כי הנתבע מחזיק ומעבד שטח של כ-300 מ"ר בתוך החלקה שלו (חלקה ב'), שטח בו נטועים עצי זית ואף נבנה מבנה. התובע טען כי מעולם לא ויתר על שטח זה וכי הנתבע פלש אליו במהלך עבודות הכשרת הקרקע שביצעו במשותף בשנות ה-90, בעת שהתובע שהה בחו"ל.
מנגד, הנתבע הציג גרסה שונה לחלוטין. לטענתו, בסיור שנערך בשנת 1995 עם נציג המועצה המקומית, אברהם שבות, הוסכם בעל-פה כי בשל הטופוגרפיה הסלעית של החלקה התחתונה, התובע יוותר על החלק התחתון של חלקתו לטובת הנתבע. הנתבע טען כי הסכמה זו הייתה מחייבת, וכי העובדה שעיבד את השטח במשך 23 שנים ללא מחאה מצד התובע מעידה על כך.
בפסק דין שניתן ביום 7 בינואר 2026 דחתה כבוד השופטת מיכל שרביט את גרסת הנתבע וקיבלה את תביעת הפינוי. בהחלטתה, פירקה השופטת את טענות ההגנה אחת לאחת, תוך שהיא מעניקה משקל מכריע למסמכים הכתובים.
השופטת שרביט ציינה כי הוצגו בפניה שלוש מפות שונות משנות ה-90, הנושאות את חותמת האגודה השיתופית, ובכולן מופיעה החלוקה המקורית המקצה את חלקה ב' כולה לתובע. "הנטל להוכיח קיומה של הסכמה לשינוי חלוקת השטחים מוטל על כתפי הנתבע", קבעה השופטת, והוסיפה כי הנתבע לא עמד בנטל זה.
נקודת תורפה מרכזית בגרסת הנתבע הייתה אי-הבאתו לעדות של אברהם שבות, האיש שלטענתו יזם את החלוקה מחדש והיה עד להסכמה בעל-פה. "שבות לא הובא על-ידי הנתבע להעיד… והדבר פועל לחובת הנתבע", נכתב בפסק הדין.
כמו כן, הנתבע ניסה להסתמך על מכתב שכתב לו התובע, בו הוזכר ויתור על "המשטח התחתון". אולם, השופטת קיבלה את הסבר התובע כי הכוונה הייתה לוויתור על חלקה א' כולה (שהיא המשטח התחתון במדרון ההר), ולא על החלק התחתון של חלקה ב'. השופטת קבעה כי התובע כלל לא היה מודע לפלישה עד למדידה שנערכה ב-2018, ולכן שתיקתו לאורך השנים אינה מהווה הסכמה.
בית המשפט אף דחה את ניסיונו של הנתבע לתקוף את הסכם ההקצאה שנחתם ב-2018 בין התובע לחטיבה להתיישבות, וקבע כי גם אם נפלו פגמים טכניים בחותמות האגודה, אין בכך כדי לבטל את זכויות התובע בקרקע.
למרות הניצחון המשפטי בנווגע לזכויות במקרקעין, התביעה הכספית שהגיש התובע ע"ס 100,000 ש"ח בגין דמי שימוש ראויים – נדחתה. השופטת שרביט מתחה ביקורת על אופן חישוב הנזק, שהתבסס על מחזור הכנסות ולא על רווחים, וללא ניכוי הוצאות ייצור. כמו כן, נקבע כי לא הובאו מדידות מדויקות של השטח שבמחלוקת ולא הוכח שעיבוד שטח זה היה מניב רווח בפועל לתובע.
בסיכומו של דבר, בית המשפט הורה לנתבע, יעקב רייך, לסלק את ידו מן השטח שבמחלוקת ולהחזירו לתובע כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 7 במאי 2026. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 20,000 ש"ח.
ת"א 23622-09-18
