"הסכם למראית עין": בית המשפט דחה את תביעת עורכת הדין לבעלות על דירת דודה המנוח
בפסק דין נוקב, דחה בית המשפט המחוזי מרכז את תביעתה של עורכת דין שטענה כי רכשה את דירת דודה בנתניה בשנת 2013 בתמורה לכיסוי חובות ושכר טרחה. השופט קבע כי מדובר בחוזה פיקטיבי שנועד להבריח נכסים מנושים, מתח ביקורת על הסתרת מידע מהותי ופסק הוצאות משפט כבדות. "המנוח נהג בדירה מנהג בעלים עד יומו האחרון"
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים אזרחיים, דחה אתמול (12.1.2026) את תביעתה של עורכת הדין לילך אור, אשר ביקשה להצהיר עליה כבעלת הזכויות בדירה בנתניה שהייתה שייכת לדודה המנוח, אשר דמרי ז"ל. פסק הדין חושף סכסוך משפחתי סבוך, טענות לחוזים פיקטיביים והתנהלות משפטית שעוררה את ביקורתו של בית המשפט.
במרכז הפרשה עומדת דירה ברחוב טרומפלדור בנתניה. התובעת, עורכת דין במקצועה ואחייניתו של המנוח, טענה כי רכשה את הדירה מדודה עוד בינואר 2013. מנגד עמדו ילדיו של המנוח (הנתבעים), יורשיו על פי דין, אשר טענו כי הדירה מעולם לא נמכרה וכי המסמכים שהוצגו הם זיוף או לחלופין חוזים למראית עין שנועדו להגן על המנוח מפני נושים.
השופט מיכאל תמיר, שדן בתיק, קיבל את עמדת ההגנה וקבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי שילמה תמורה עבור הדירה, וכי הסכם המכר והסכם ההלוואה עליהם התבססה בטלים מעיקרם.
לטענת התובעת, הדירה נמכרה לה בתמורה ל-400,000 ש"ח, סכום שקיזז הלוואות ושכר טרחה משפטי שהעניקה לדוד במשך שנים. בנוסף, הציגה "הסכם הלוואה" מ-2012 על סך חצי מיליון ש"ח. אולם, השופט תמיר מצא סתירות מהותיות בגרסתה. בפסק הדין צוין כי התובעת לא הציגה אסמכתאות בנקאיות להעברת כספים אלו, וטענה כי המסמכים "בוערו" מפאת חלוף הזמן.
"תשובה זו תמוהה במיוחד", כתב השופט תמיר, בהתייחסו לכך שהתובעת לא זכרה כמה מהסכום הוא בגין הלוואות וכמה בגין שכר טרחה, וזאת למרות קיומו של הסכם הלוואה כתוב. עוד ציין השופט כי אם אכן היו בידי המנוח סכומי כסף אלו, לא ברור מדוע לא סילק את חובותיו בהוצאה לפועל באותה עת. בית המשפט קבע כי גם תשלום מאוחר יותר של כ-82,000 ש"ח לכיסוי חובות ספציפיים, אינו מהווה הוכחה לתשלום התמורה החוזית המקורית.
אחת הראיות המרכזיות שהובילו לדחיית התביעה הייתה התנהגותו של המנוח לאחר "המכירה" לכאורה. התברר כי במשך השנים שחלפו מאז 2013 ועד פטירתו ב-2021, המנוח המשיך להשכיר את הדירה, לגבות את דמי השכירות ואף לחתום על מסמכים מול רשויות בקשר לפרויקט "פינוי בינוי" כבעל הנכס.
במסמך עליו חתם המנוח בשנת 2021, חודשים ספורים לפני מותו, נכתב במפורש כי הוא מצפה לקבל דירה חדשה בפרויקט ההתחדשות העירונית. "די במסמכים הנ"ל על מנת לבסס את הקביעה לפיה המנוח סבר באותן שנים כי הוא בעל הזכויות בדירה ולא אחר", פסק השופט.
נקודה קריטית נוספת בפסק הדין נגעה להתנהלותה הדיונית של התובעת. במהלך המשפט התברר כי במקביל לתביעה זו, ייצגה התובעת את אחיה בהליך אחר, בו ביקשו לקיים צוואה של המנוח משנת 2020, בה הוא מוריש את אותה דירה בדיוק לאחיה. השופט תמיר הצביע על הפרדוקס: כיצד יכולה התובעת לטעון שהדירה נמכרה לה ב-2013, ובמקביל לטעון שהמנוח הוריש את הדירה לאחיה ב-2020?. התובעת לא ציינה עובדה מהותית זו בכתב התביעה המקורי, והשופט ראה בכך חוסר תום לב והסתרת מידע מבית המשפט. ניסיונה המאוחר לבקש את ביטול צו הירושה של הילדים נדחה כ"הרחבת חזית אסורה".
בית המשפט הגיע למסקנה כי הסכמי המכר וההלוואה נערכו למראית עין בלבד, ככל הנראה כדי להציג מצג שווא בפני נושים, ובראשם גרושתו של המנוח, כאילו הדירה אינה בבעלותו עוד. "לו דובר בהעברת זכויות בדירה במתנה, ניתן היה לשקול זאת", ציין השופט, אך מכיוון שהתביעה התבססה על עסקת מכר בתמורה שלא הוכחה – דינה להידחות.
בסיכומו של דבר, קבע השופט מיכאל תמיר כי התובעת השתהתה במשך שנים ארוכות ולא דאגה לרשום את הדירה על שמה בחייו של המנוח, מה שמנע את בירור האמת מולו. לאור התוצאה, חייב בית המשפט את התובעת לשלם לנתבעים המיוצגים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ש"ח.
ת"א 22265-02-22
