"חדר כושר הוא מקום חברתי": נדחתה תביעת נזיקין של מתאמן שנפל כשניסה לעקוף מתאמנות שפטפטו במעבר
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את תביעתו של מתאמן שנפצע לאחר שדרך על הליכון פועל בניסיון לעקוף נשים שחסמו את דרכו ביציאה מהאימון. השופטת עירית כהן קבעה כי שיחות חולין בין מתאמנים אינן בגדר "מפגע" המטיל אחריות על הנהלת המכון, וכי היה על התובע פשוט לבקש מהן לפנות את הדרך. למרות התוצאה הקשה והפציעה, נקבע: "לא כל סיכון הניתן לצפייה הוא סיכון שיש להטיל בגינו אחריות"
בפסק דין עקרוני ומפורט שניתן ביום 12 בינואר 2026 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד תביעת נזיקין שהגיש מתאמן נגד רשת "מטי מועדוני כושר בע"מ" וחברת הביטוח "הפניקס". פסק הדין, שיצא תחת ידה של כבוד השופטת עירית כהן, משרטט את גבולות האחריות של מפעילי חדרי כושר בישראל וקובע כי הדינמיקה החברתית במכון – כולל עמידה ושיחה במעברים – היא חלק טבעי מהפעילות ואינה מהווה בהכרח רשלנות מצד המפעיל.
המקרה הנדון אירע ב-29 ביולי 2018. התובע, שהיה מנוי בחדר הכושר במשך כשנתיים וחצי, סיים אימון ריצה של כשעה על אחד ההליכונים. בעודו יורד מהמכשיר, כשהוא מתנשף ובדופק גבוה, פנה לכיוון היציאה. דרכו נחסמה על ידי שתי נשים שעמדו במעבר הצר ושוחחו ביניהן.
לטענת התובע, הוא ביקש מהנשים "סליחה", אך הן לא זזו. בניסיון לעקוף אותן מבלי ליצור עמן מגע פיזי, הוא ניסה לתמרן את דרכו בינן לבין שורת ההליכונים שהוצבה משמאלו. במהלך התמרון, ומבלי שהבחין בכך עקב תאורה עמומה לטענתו, הוא הניח את רגלו על מסילת הליכון סמוך שהיה בפעולה (ועליו רצה מתאמנת אחרת). כתוצאה מהמגע עם המסילה הנעה, הוא הועף בעוצמה לרצפה ונחבל.
האירוע תועד בחלקו במצלמות האבטחה, סרטון שהפך לראיה מרכזית במשפט. בסרטון נראה התובע מנסה לעקוף את הנשים, דורך בהיסח הדעת על ההליכון הפועל ונופל. מטי אריאל, מנהלת ובעלת הרשת, נכחה במקום האירוע במרחק מטרים ספורים, כשהיא משוחחת עם לקוח אחר, וניגשה לסייע לתובע מיד לאחר הנפילה.
קו הטיעון המרכזי של התובע היה כי הנהלת המכון התרשלה בכך שאפשרה את חסימת המעבר, לא הציבה נהלים ברורים לפינוי מעברים, ואף צופפה את ההליכונים בניגוד לתקנים, מה שמנע מעבר בטוח. עוד נטען כי מנהלת המכון שעמדה בסמוך הייתה צריכה להעיר למתאמנות ולפנות את המפגע. התובע הוסיף וטען כי התאורה העמומה והמוזיקה הרועשת תרמו לקרות התאונה.
מנגד, הנתבעות טענו כי מדובר בתאונה מצערת אך כזו שנגרמה באשמתו הבלעדית של התובע. לשיטתם, שתי נשים משוחחות אינן בבחינת "מפגע", והתובע יכול היה פשוט לבקש מהן לזוז ולעבור בבטחה, במקום לנסות ולדלג מעל מכשיר חשמלי פועל. הנתבעות הדגישו כי לא ניתן לצפות ממפעיל חדר כושר להציב "שוטר" בכל מעבר כדי למנוע מאנשים לשוחח.
השופטת כהן קיבלה בפסק דינה את עמדת ההגנה באופן מלא. היא קבעה כי עמידתן של הנשים במעבר אכן יצרה חוסר נוחות, אך לא כל סיכון הוא סיכון בלתי סביר המקים אחריות בנזיקין. "בחדר כושר קיימים סיכונים אופייניים וטיפוסיים… גם סיטואציה שבה מתאמנים, שלעיתים מכירים זה את זה, יעמדו וישוחחו איננה מבטאת סיכון טיפוסי אופייני דווקא לפעילות בחדר כושר", כתבה השופטת.
בית המשפט הדגיש את המושג "סיכון סביר" בחיי היומיום. השופטת ציינה כי הסיכון של אנשים העומדים ומשוחחים קיים בכל מקום – בסופרמרקט, ברחוב ובמקומות עבודה. הטלת אחריות על בעל עסק למנוע כל שיחת חולין במעבר היא גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. השופטת ציטטה מעדותה של מטי אריאל: "חדר כושר הוא מקום חברתי… יש מצב שגם אני לא הייתי מעירה להן באותו רגע".
נקודה משמעותית נוספת בפסק הדין נגעה לטענה בדבר צפיפות המכשירים. התובע טען כי המרווח בין ההליכונים היה קטן מ-60 הס"מ הנדרשים בתקנות. השופטת כהן קבעה כי גם אם המרווח היה צר מהתקן, לא קיים קשר סיבתי בין המרווח לבין התאונה. "התאונה לא אירעה בשל קיומו של מרווח צר אלא בשל כך שהמעבר הראשי נחסם על ידי הנשים המשוחחות", פסקה השופטת, והוסיפה כי הנשים יכלו לעמוד שם גם אם המרווחים היו גדולים יותר.
השופטת מתחה ביקורת מרומזת על שיקול הדעת של התובע ברגע האירוע. היא ציינה כי בסרטון נראית אישה אחרת שעברה באותו מקום, נעצרה וגרמה לנשים לפנות לה את הדרך, וכי זוהי "ציפייה סבירה שאנשים בוגרים יתנהלו אל מול ה'מכשול' בדרך אחרת, וקלה יותר" – קרי, לבקש מהנשים לזוז. נפסק כי הנתבעת לא יכלה לצפות שהתובע יבחר בפתרון המסוכן של עקיפה דרך הליכון פועל.
עוד נדחתה טענת התובע להעברת נטל הראיה בשל "דבר מסוכן" (סעיף 38 לפקודת הנזיקין). נקבע כי אף שהליכון טומן בחובו סיכונים, הסיכון שהתממש כאן לא נבע משימוש לקוי בהליכון עצמו אלא מההיתקלות בו אגב הליכה במסדרון .
בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה במלואה. עם זאת, גילתה השופטת כהן אמפתיה למצבו של התובע. בפסק הדין צוין כי "לאור הפציעה של התובע והשאלות שעורר המקרה", הוחלט לפנים משורת הדין שלא לחייב את התובע בהוצאות משפט, למרות דחיית תביעתו.
ת"א 63395-05-20
