מכה לשימושים החורגים במושבים: בית המשפט הורה על פינוי "משתלת וונדי" ו"המסלעה" בשדה עוזיהו וחיייב בתשלום דמי שימוש הכוללים רווח יזמי
בפסק דין נוקב דחה בית משפט השלום באשדוד את טענותיו של בעל נחלה במושב שדה עוזיהו לאכיפה בררנית, וקבע כי מכירה קמעונאית של עציצים, כדים ואבני נוי אינה בגדר "חקלאות". הנתבע יחויב לפנות את העסקים בתוך 90 יום ולשלם לרמ"י סכומים ניכרים עבור למעלה מעשור של שימוש מסחרי בקרקע חקלאית
בית משפט השלום באשדוד קיבל אתמול (שני) את תביעת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד בעל נחלה במושב שדה עוזיהו, והורה על הפסקת פעילותם של מספר עסקים מסחריים הפועלים במקום מזה שנים רבות על קרקע שייעודה חקלאי בלבד. פסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופטת טלמור פרס, מחדד את ההבחנה בין פעילות חקלאית לגיטימית לבין מסחר המוסווה כחקלאות, ומטיל סנקציות כספיות משמעותיות על המפרים.
במרכז התביעה עמדה נחלה מספר 39 במושב שדה עוזיהו. על פי כתב התביעה, שהתבסס על דוחות פיקוח ומעקבים משנת 2011 ואילך, הנתבע הפעיל בשטח הנחלה שורה של עסקים שאינם תואמים את הייעוד החקלאי של הקרקע וללא אישור הרשות. בין היתר, מדובר היה בשתי יחידות דיור שנבנו ללא היתר , שטח אחסנה ועיבוד מצבות , וכן שני עסקים בולטים בהיקפם: "משתלת וונדי" המשתרעת על פני כ-3.2 דונם, ומתחם "המסלעה" למכירת אבנים ואגרגטים, שהתפרס בשיאו על פני כ-4.7 דונם.
לטענת רמ"י, הנתבע עשה דין לעצמו והפיק רווחים נאים על חשבון הציבור תוך ביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה והפרת חוזה המשבצת.
קו ההגנה של הנתבע היה מורכב ממספר רבדים. ראשית, הוא טען כי מדובר ברדיפה אישית וב"אכיפה בררנית" מצד המפקח, בטענה כי במושב שדה עוזיהו ישנן הפרות רבות אחרות שאינן מטופלות. שנית, הנתבע הציג את עצמו כמי שממשיך מורשת חקלאית מפוארת, וטען כי הפעילות במשתלה ובמסלעה היא פעילות חקלאית במהותה – גידול צמחים והשבחת קרקע. לגבי המכירה במקום, נטען כי מדובר במכירה סיטונאית בעיקרה או בשירותים נלווים הכרחיים לחקלאות.
השופטת טלמור פרס דחתה את טענות ההגנה אחת לאחת בפסק דין מנומק היטב. באשר לטענת האכיפה הבררנית, נקבע כי הוכח שהוגשו למעלה מ-50 תביעות דומות במושב שדה עוזיהו וכי השיקולים להגשת התביעה היו מקצועיים וענייניים.
אולם, הדיון המשפטי המרכזי והעקרוני נסב סביב השאלה: מהי פעילות חקלאית? בית המשפט אימץ את הפרשנות המצמצמת של הפסיקה, לפיה רק פעילות הדרושה במישרין לייצור חקלאי תחשב ככזו. השופטת קבעה כי "משתלת וונדי" אינה עוסקת רק בגידול, אלא מתפקדת כחנות מסחרית לכל דבר ועניין.
בפסק הדין צוין כי המשתלה מוכרת ללקוחות מזדמנים צמחים שנרכשו ממשתלות אחרות (כלומר, לא גודלו במקום), וכן מוצרים נלווים כמו כדים, כלי גינון ומזון לבעלי חיים. "מכירת שתילים ומוצרים נלווים לקהל הרחב נתפסת כפעילות מסחרית המנתקת את הזיקה הישירה לייצור", נכתב בפסק הדין. השופטת הדגישה כי קיומם של חניית לקוחות, שילוט הכוונה וקופה רושמת מעידים על אופי מסחרי מובהק, וכי לא ניתן להכשיר "חנות מכר" תחת כסות של שימוש חקלאי.
דין דומה נגזר על מתחם "המסלעה". בית המשפט קבע כי אחסנה ומכירה של סלעים, טוף, אבני מדרך ואדני רכבת אינה פעילות חקלאית. השופטת דחתה את הניסיון להציג את האבנים כחלק מ"השבחת הקרקע" וקבעה כי מדובר בשימוש תעשייתי-מסחרי.
ההשלכות הכספיות של פסק הדין על הנתבע הן כבדות משקל. בית המשפט קיבל את עמדת רמ"י והשמאי מטעמה, וקבע כי הנתבע ישלם דמי שימוש ראויים עבור כל השנים בהן התבצעו ההפרות (החל מ-2011 בחלק מהמקרים), ועד למועד הפינוי בפועל.
חידוש חשוב בפסק הדין נוגע לרכיב "הרווח היזמי". הנתבע ניסה לטעון כי אין לחייבו ברכיב זה, אך בית המשפט דחה את הטענה בהסתמך על פסיקות העליון. השופטת קבעה כי שווי המקרקעין כולל גם את הפוטנציאל היזמי, וכי מי שעושה שימוש לא חוקי בקרקע מתעשר שלא כדין גם מהמרכיב הזה. אי לכך, דמי השימוש יחושבו בשיעור של 6% משווי הקרקע, בתוספת רווח יזמי.
עוד נקבע כי בחישוב השטח לחיוב לא ינוכו שטחי "תמרון וגישה" (שטחי ברוטו), שכן שטחים אלו חיוניים לפעילות המסחרית ו"הולכים אחרי הדלי" – כלומר, דינם כדין השימוש האסור העיקרי.
בסיכומו של דבר, הורה בית המשפט על מתן צו מניעה קבוע האוסר כל שימוש לא חקלאי בנחלה. הנתבע חויב להרוס ולפנות את כל המבנים והשימושים החורגים – לרבות יחידות המגורים, המשתלה, המסלעה ומתחם המצבות – בתוך 90 ימים.
בנוסף לחיובים הכספיים המשמעותיים שייגזרו מתחשיבי השמאי עבור דמי השימוש רטרואקטיבית ועד לפינוי בפועל, הוטלו על הנתבע הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח. פסק הדין מהווה תמרור אזהרה ברור לבעלי נחלות במושבים המפעילים עסקים מסחריים ללא היתר, ומבהיר כי בתי המשפט לא יהססו להורות על סגירת עסקים ולחייב בתשלומים גבוהים הכוללים את הרווח היזמי שהופק שלא כדין.
ת"א 21535-06-18
