"הדגלים האדומים" והמיליונים מסינגפור: בית המשפט גיבה את סירוב בנק לאומי לקלוט כספי ירושה מבעלי מועדון חשפנות
שופט המחוזי אלי ברנד דחה את תביעתה של שי-לי אבנבך, שביקשה לחייב את הבנק לפתוח חשבון לצורך העברת 1.2 מיליון דולר מחברה פנמית. בפסק דין חריף נקבע כי עברה הפלילי של התובעת, היעדר אסמכתאות על מקור הכסף והשימוש בחברות קש בחו"ל מהווים חשד סביר להלבנת הון. השופט מתח ביקורת חריפה על בא-כוח התובעת שהשווה את מצבה לניצולי שואה: "השוואה בלתי ראויה בלשון המעטה"
בפסק דין תקדימי ומנומק שניתן ביום שלישי האחרון (13.1.2026) בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, נקבעו גבולות גזרה ברורים לחובתם של הבנקים בישראל בכל הנוגע למאבק בהלבנת הון. כבוד השופט אלי ברנד דחה את תביעתה של שי-לי אבנבך נגד בנק לאומי, שסירב לפתוח עבורה חשבון בנק לצורך קליטת כספי ירושה בסך של כ-1.2 מיליון דולר המוחזקים בסינגפור. פסק הדין מדגיש את מעמדו של הבנק כ"שומר סף" ואת זכותו – ואף חובתו – לסרב לתת שירות כאשר מתעוררים "דגלים אדומים" באשר למקור הכספים.
שורשי הפרשה בבני הזוג אבנבך והמנוח שמעון שחר ז"ל, אשר ניהלו יחד את מועדון החשפנות "הבורסה" ברמת גן. לאחר פטירתו של שחר, הורשעה אבנבך בעבירות מס וריצתה עונש מאסר בפועל. במהלך המשפט התברר כי אבנבך הורשעה גם בעבירות של סרסרות למעשה זנות והחזקת מקום לשם זנות, פרט שניסתה להצניע במהלך ההליך.
לטענת אבנבך, היורשת היחידה של המנוח, לאחר מותו התגלה לה כי הוא החזיק בחשבון בנק בסינגפור סכום של כ-1.2 מיליון דולר. אולם, הכספים לא הוחזקו ישירות על שמו, אלא בחשבון של חברה הרשומה בפנמה ("מקלט מס") בשם Bruno Trading sa, כאשר המנוח היה מורשה חתימה בה. אבנבך פנתה לבנק לאומי בבקשה לפתוח חשבון לקליטת הכספים, אך הבנק סירב עקב חשש להלבנת הון, וזאת לאחר שהתובעת לא סיפקה הסברים מספקים למקור הכספים.
במוקד פסק הדין עמדה השאלה האם סירוב הבנק היה "סביר" בנסיבות העניין. את התובעת ייצגו עורכי הדין ראובן בילט ויהודה שפר, ואילו את בנק לאומי ייצגו עורכי הדין נועם בר דוד ושיר אייל.
השופט ברנד קיבל את עמדת הבנק במלואה וקבע כי ההחלטה הייתה סבירה ואף מתבקשת. השופט פירט שורה של "דגלים אדומים" שהצדיקו את הסירוב, בהתבסס על צו איסור הלבנת הון ונוהל 411 של המפקח על הבנקים. בין היתר ציין השופט את העובדה שהתובעת לא ידעה להסביר מהו מקור הכספים ("מקור העושר"), לא הציגה מסמכים המקשרים בין המנוח לחברה הפנמית, ולא סיפקה הסבר הגיוני מדוע הכספים הוחזקו במבנה משפטי מורכב של חברת קש במקלט מס.
"התובעת אישרה כי אין בידיה מידע באשר למקור הכסף", כתב השופט, והוסיף כי הטענה שמדובר ברווחי חנות בגדים שהייתה בבעלות המנוח היא "השערה נטולת בסיס". עוד נקבע כי עברה הפלילי של התובעת והמנוח, הקשור לניהול מועדון חשפנות ועיסוק בזנות, מעצים את החשד כי מקור הכספים אינו כשר. השופט דחה את הטענה כי הסדר המס ("גילוי מרצון") שביצעה התובעת מול רשות המסים מכשיר את הכספים מבחינת חוק איסור הלבנת הון. נקבע כי תשלום מס אינו מלבין כספים שמקורם עשוי להיות בעבירות פליליות חמורות אחרות.
חלק חריף במיוחד בפסק הדין הוקדש לביקורת על טענה שהעלו באי-כוח התובעת. עורכי הדין השוו בין חוסר היכולת של התובעת להמציא מסמכים על מקור הכסף, לבין מצבם של ניצולי שואה שהתבקשו על ידי בנקים בעולם להמציא מסמכים שאבדו בתופת כדי לקבל את כספם.
השופט ברנד דחה את ההשוואה בשאט נפש. "יש להסתייג הסתייגות נמרצת מהשוואה בלתי ראויה זו, וזאת בלשון המעטה מינימליסטית", כתב השופט בפסק הדין. הוא הוסיף כי לא ניתן להזכיר בנשימה אחת את נסיבותיה של התובעת – שמנהלת עסק מפוקפק ונמנעת מגילוי מידע – לבין ניצולי השואה שעברו את הנורא מכל. "גם הניסיון לשכנע את בית המשפט במירב האמצעים הרטוריים ואחרים ראוי שיוצב לו גבול, ובמקרה זה נחצה הגבול", סיכם השופט.
בית המשפט קבע כי בנק לאומי פעל כדין כאשר ביצע בדיקות עצמאיות במרשתת ובמאגרי מידע גלויים, וגילה פרטים שהתובעת ניסתה להסתיר, כמו הרשעותיה הנוספות. נקבע כי הבנק אינו נדרש לנהל חקירה משטרתית או להוכיח מעל לכל ספק שהכסף הוא כסף שחור, אלא די ב"ראיות מנהליות" המקימות חשד סביר כדי לסרב לפתיחת החשבון.
בסופו של דבר, התביעה נדחתה במלואה. השופט ברנד קבע כי סירוב הבנק לעמוד בסטנדרטים הבינלאומיים של איסור הלבנת הון עלול היה לחשוף אותו לסנקציות ולפגיעה במוניטין. בשל התנהלותה של התובעת, שהוגדרה כמי ש"הנסתר רב על הנגלה" אצלה, ותוך ביקורת על חוסר שיתוף הפעולה שלה, חייב בית המשפט את אבנבך לשלם לבנק לאומי הוצאות משפט בסך 60,000 ש"ח.
ת"א 23921-09-21
