דרמה משפחתית במחלקה הכלכלית: נדחתה תביעת קיפוח מיעוט, אך הוקפאה חלוקת "מענק המייסד" בסך 800 אלף דולר
בית המשפט המחוזי בתל אביב הכריע בסכסוך רב-שנים בין יורשי האחים סרוסי, מייסדי חברת "אלמוד": השופטת סיגל יעקבי דחתה את הטענות כי שכרן של אלמנת המייסד ובנותיו היווה "עושק מיעוט", אך קבעה כי פרוטוקול בכתב יד משנת 2008 מהווה הסכם מחייב המונע את חלוקת כספי המכירה ללא הסכמה גורפת או הכרעה שיפוטית.
סכסוך משפחתי ויצרי שהחל עוד בשנות ה-90 של המאה הקודמת הגיע לסיומו (לעת עתה) בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. פסק הדין, שניתן ביום 10 בינואר 2026 על ידי כבוד השופטת סיגל יעקבי מהמחלקה הכלכלית, חושף את אחורי הקלעים של חברת "אלמוד בע"מ", חברה משפחתית ותיקה שהוקמה בשנת 1970 על ידי שלושת האחים לבית סרוסי: דוד, מוריס ושלום ז"ל.
התובעת, מרים לגזיאל, בתו של מוריס סרוסי ז"ל ומחזיקה ב-8.5% ממניות החברה, הגישה תביעה נגד דודתה עפרה בן צבי סרוסי (אלמנתו של דוד ז"ל) ובנותיה, סיגל ואלונה סרוסי. ליבת התביעה התחלקה לשניים: ראשית, טענה לגזיאל לקיפוח המיעוט עקב משיכת משכורות מנופחות, דמי ייעוץ והוצאות אישיות על ידי הנתבעות מקופת החברה . שנית, עתרה לגזיאל למנוע את תשלום "מענק המייסד" בסך 800,000 דולר ליורשי דוד סרוסי – סכום שנקבע עוד בהסכם משנת 1996 כמענק פרישה לדוד בגין עבודתו, אך חלוקתו עוררה התנגדות עזה מצד יתר ענפי המשפחה.
בכל הנוגע לטענות הקיפוח, השופטת יעקבי דחתה את התביעה. התובעת טענה כי מאז פטירת אביה בשנת 2014, הנתבעות "מרוקנות את החברה מכל רווחיה" וכי העסקת הבנות כיועצות היא "פיקציה". מנגד, הנתבעות הציגו ראיות לכך שהחברה דרשה ניהול פעיל: סיגל, אדריכלית במקצועה, קידמה תוכניות בניין עיר והתנגדויות להשבחת נכס המקרקעין של החברה בפתח תקווה, בעוד אלונה ניהלה את שמונת השוכרים במתחם וריכזה את המשא ומתן למכירת הנכס, שהניב בסופו של דבר עסקה בשווי 31 מיליון ש"ח .
השופטת קבעה כי למרות שההתקשרויות עם הבנות ואישור שכרה של עפרה לא עברו את מסלול האישורים הפורמלי הנדרש בחוק החברות לעסקאות עם בעלי עניין, אין מדובר בקיפוח . "החברה נהנתה מעבודתן של הנתבעות", ציינה השופטת בפסק הדין, והוסיפה כי השכר ששולם (כ-17,000 ש"ח למנכ"לית וסכומים של בין 5,000 ל-9,000 ש"ח ליועצות) נמצא בטווח הסביר על דרך האומדנה. יתרה מכך, השופטת הדגישה כי בעלי מניות מיעוט אחרים בחברה אישרו את הדוחות הכספיים לאורך השנים ולא הצטרפו לביקורת של התובעת.
גם התביעה לפיצוי בגין נזקי השריפה שפרצה בנכס בשנת 2017 נדחתה. התובעת טענה כי הנתבעת 1 התרשלה בכך שלא דאגה לביטוח, אך בית המשפט קיבל את עדות סוכן הביטוח לפיה חברות הביטוח סירבו לבטח מבני אסבסט מסוג זה, וקבע כי הנזק הוא נזק של החברה ולא נזק אישי של בעלת המניות .
הניצחון המרכזי של התובעת הגיע בסוגיית המענק בסך 800 אלף דולר. השופטת קיבלה את הטענה כי מסמך שנכתב בכתב יד במהלך אסיפת בעלי מניות בשנת 2008, למרות כותרתו כ"פרוטוקול", מהווה הסכם מחייב בין בעלי המניות.
המסמך קבע מנגנון ברור: הסכום יופקד בנאמנות וחלוקתו תיעשה רק "בהסכמת כל בעלי המניות או בהעדר הסכמה על פי הכרעה שיפוטית". הנתבעות ניסו להתכחש למסמך וטענו כי המילים "כל בעלי המניות" הוספו לאחר החתימה, אך השופטת יעקבי דחתה טענה זו מכל וכל, בהסתמך על עדותו של עורך הדין של החברה דאז, רפאל לויט, שאישר כי קיבל את המסמך המלא מודפס מהנתבעת 1 עצמה .
בית המשפט הוציא צו מניעה לתקופה של שנה האוסר על חלוקת 800 אלף הדולרים מתוך כספי תמורת מכירת הנכס. השופטת הורתה להפקיד את הסכום בחשבון נאמנות משותף, כאשר הנטל להגשת תביעה לביטול הסכם המענק מ-1996 הוטל על התובעת (או על כל בעל מניה אחר המתנגד לו). אם לא תוגש תביעה בתוך שנה, הכספים יועברו לחברה להחלטה עתידית.
בשל העובדה שחלק מהתביעה התקבל וחלקו נדחה, קבעה השופטת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
ת"א 13641-05-22
