ניצחון לעיריית ירושלים בקרב על הגג: ביהמ"ש קבע כי הזכויות בקומה השלישית שייכות לה למרות מחדל רישום של עשורים
השופטת חיה זנדברג מבית המשפט המחוזי בירושלים קיבלה את תביעת העירייה לסעד הצהרתי בנוגע למבנה לשכת הרווחה ברחוב חזקיהו המלך; בפסק דין מפורט נקבע כי למרות שהגג נותר רשום על שם משפחת לוי בטאבו, העירייה היא הבעלים האמיתי מכוח "זכויות שביושר" וכי הרוכשים לא עמדו במבחן תום הלב האובייקטיבי.
בפסק דין שניתן ביום ה-11 בינואר 2026, הכריע בית המשפט המחוזי בירושלים בסכסוך מקרקעין סבוך ויוצא דופן שנמשך עשרות שנים. כבוד השופטת חיה זנדברג קבעה כי עיריית ירושלים היא בעלת הזכויות המלאה בקומה השלישית ובגג שבין הקומה השנייה לשלישית בבניין הממוקם ברחוב חזקיהו המלך 36 בעיר, וזאת חרף העובדה שבמשך כ-55 שנים לא דאגה העירייה לרשום את זכויותיה בפנקסי המקרקעין.
הפרשה, שנפרסה על פני עשורים, עוסקת בבניין שהוקם בשנות ה-50 כבית בן שתי קומות. בקומה הראשונה התגוררה משפחת גולדברג כדיירת מוגנת, ולקומתם הוצמד גג הבניין במסגרת רישום הבית המשותף ב-1957. בשנת 1958 רכשה העירייה את הדירה בקומה השנייה, שהפכה מאז ללשכת הרווחה האזורית של דרום העיר. בשל צורך דחוף בהרחבת הלשכה, רכשה העירייה בסוף שנות ה-60 את זכויות הבנייה על הגג מרשות הפיתוח, ובנתה קומה שלישית מלאה.
אולם, כאן החל המחדל המנהלי: העסקה בין רשות הפיתוח לעירייה מעולם לא נרשמה בטאבו, וגם הקומה השלישית עצמה לא זכתה לביטוי ברישומים הרשמיים. בשנת 2009 רכשה משפחת לוי את הדירה בקומה הראשונה ממשפחת גולדברג. בנסח המקרקעין שהוצג בפניהם, הופיע הגג כצמוד לדירת הקרקע שלהם, וזאת למרות שבפועל ניצבה עליו קומה בנויה ומתפקדת מזה עשרות שנים.
השופטת זנדברג נדרשה להכריע בסוגיית "עסקאות נוגדות" לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין. לפי סעיף זה, הזכות הראשונה (של העירייה) גוברת, אלא אם הקונה השני (משפחת לוי) פעל בתום לב ובתמורה, והשלים את הרישום בעודו בתום לב.
ביהמ"ש קבע כי משפחת לוי לא עמדה במבחן תום הלב האובייקטיבי. השופטת הדגישה כי המציאות בשטח הייתה זועקת: בבניין היו שלוש קומות בעוד הרישום הראה שתיים, ובקומה השנייה והשלישית פעלה לשכת רווחה עירונית שוקקת. "הקושי ברישום בפנקסי המקרקעין הינו גלוי על פני הדברים", כתבה השופטת, וציינה כי ד"ר לוי הודה שלא בדק את תשריט הבית המשותף ואף לא עלה לגג הבניין לפני הרכישה.
עוד נדחתה טענת משפחת לוי כי הקומה השלישית נבנתה ללא היתר. ביהמ"ש הסתמך על "חזקת חוקיות המנהל" ועל "תעודות נושנות" – מסמכים בני למעלה מ-50 שנה שהוצאו מארכיוני העירייה ועמידר. השופטת קבעה כי לא יעלה על הדעת שבנייה שנעשתה בסוף שנות ה-60 תחת עינו הפקוחה של ביהמ"ש (בעקבות סכסוך קודם עם משפחת גולדברג) ובליווי הנדסי ומשפטי צמוד של העירייה, הייתה בלתי חוקית.
בביקורת מרומזת על התנהלות העירייה, ציינה השופטת כי נציג העירייה העיד שהם מטפלים בכ-2,000 נכסים ולעיתים "לא עומדים בקצב" של רישום הערות אזהרה. השופטת הגדירה זאת כדברים המעוררים קושי, במיוחד נוכח חלוף הזמן. בשל מחדל הרישום המתמשך של העירייה, החליטה השופטת כי למרות קבלת התביעה, כל צד יישא בהוצאותיו.
בסיכומו של דבר, ביהמ"ש הצהיר כי כל הזכויות בקומה השלישית שייכות לעיריית ירושלים. עם זאת, הובהר כי פסק הדין אינו מכריע לגבי הזכויות בגג החדש שנוצר מעל הקומה השלישית, וכי טענות הצדדים בעניין זה נותרו שמורות לעתיד.
ת"א 4969-02-22
