"לא ניתן לאחוז במקל משני קצותיו": ביהמ"ש הורה על פינוי דייר מוגן שקיבל פיצוי מלא בגין הפקעה – אך סירב להתפנות מיתרת הנכס
בפסק דין מנומק, קבע בית משפט השלום בתל אביב כי דייר מוגן שטען כי הפקעת חלק מהמגרש מחסלת את עסקו וקיבל פיצוי של 3 מיליון ש"ח כ"סידור חלוף" מלא, אינו יכול לטעון לאחר מכן כי הוא מעוניין להישאר ביתרת השטח. השופט גד מינא: "הסכם הדיירות המוגנת פקע"
בפסק דין עקרוני שניתן ביום 18 בינואר 2026 (כ"ט בטבת תשפ"ו), שרטט בית משפט השלום בתל אביב-יפו את הגבולות שבין זכויות דייר מוגן לבין חובת תום הלב והגינות בהליכי הפקעה. השופט גד מינא קיבל את תביעת הפינוי שהגישה חברת "ש. פרקש בע"מ", בעלת מגרש בתל אביב, כנגד דייר מוגן שהחזיק בנכס, וקבע כי עליו לפנות את המקום תוך 60 יום, לאחר שקיבל פיצוי כספי מלא מהרשויות.
הפרשה עוסקת במגרש ברחוב דרך שלמה 38 בתל אביב. החל משנות ה-60 פעל במקום מוסך ותיק בדיירות מוגנת, אשר נוהל במשך עשרות שנים על ידי המנוח חיים אסקרוב ז"ל, ולאחר פטירתו נכנס בנעליו בנו, תומר אסקרוב (הנתבע).
בשנת 2019, הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב הפקיעה כ-238 מ"ר מתוך המגרש ששטחו הכולל 504 מ"ר, לטובת צרכי ציבור. ההפקעה יצרה מצב משפטי מורכב: המוסך המקורי נהרס, והדייר המוגן נותר עם יתרת מגרש של כ-266 מ"ר.
במסגרת ההליכים מול הוועדה המקומית והשמאי המכריע, נקט הדייר בקו תקיף וחד-משמעי: הוא טען כי הפקעת מחצית המגרש מחסלת לחלוטין את האפשרות לנהל מוסך במקום. הדייר דרש – וקיבל – "סידור חלוף" בדמות פיצוי כספי מלא, אשר שיקף את זכויותיו בכל המגרש, ולא רק בחלק שהופקע. על בסיס טענה זו, פסק השמאי המכריע לדייר פיצוי בסך 3 מיליון ש"ח.
לאחר שקיבל את הפיצוי ופתח מוסך במקום אחר, סירב הדייר להחזיר את החזקה ביתרת המגרש שלא הופקעה לידי הבעלים, חברת "ש. פרקש בע"מ". בתביעה הנוכחית, טען הדייר כי למרות שהמוסך נסגר, הוא זכאי להמשיך ולהחזיק ביתרת השטח לטובת שימושים נלווים כמו "צבעייה" או "חשמלייה", וכי הפיצוי שקיבל היה רק עבור הפסד המוניטין של המוסך ולא עבור זכות החזקה עצמה.
התובעת, חברת ש. פרקש, טענה כי מדובר בחוסר תום לב קיצוני. לשיטת התובעת, ברגע שהדייר טען שלא ניתן לעשות "כל שימוש" בנכס כדי למקסם את הפיצוי הכספי, הוא מושתק מלטעון ההפך כעת רק כדי להמשיך ולהחזיק בקרקע יקרה במרכז תל אביב. מנגד, הדייר התעקש כי לא קמה עילת פינוי מכוח חוק הגנת הדייר וכי זכויותיו ביתרת השטח שרירות וקיימות.
השופט גד מינא לא חסך ביקורת מהתנהלות הנתבע בפסק הדין. השופט קבע כי הנתבע ניצב בפני מחסום של "השתק שיפוטי" – דוקטרינה משפטית המונעת מבעל דין לטעון טענות סותרות בהליכים שונים כדי להפיק טובת הנאה כפולה.
"הנתבע אינו יכול לאחוז במקל משני קצותיו," כתב השופט מינא. "מצד אחד, לטעון שמגיע לו סידור חלוף בגין מלוא שטח המגרש שכן בעקבות ההפקעה לא ניתן יהיה לעשות שימוש ביתרה שלא הופקעה… ומצד שני, להמשיך להחזיק בשטח שלא הופקע הגם שהוא קיבל פיצוי מלא בגינו".
השופט הדגיש כי הפיצוי בסך 3 מיליון ש"ח ניתן על בסיס ההנחה שהעסק חוסל כליל. קבלת עמדת הנתבע כעת הייתה מעמידה אותו במצב טוב יותר מאשר לו לא הייתה הפקעה כלל – הוא גם נהנה מפיצוי מלא המאפשר רכישת נכס חלופי, וגם ממשיך להחזיק בנכס המקורי.
בנוסף, ביצע בית המשפט היקש מפסק הדין הידוע "שרעבי נ' קפרא", שם נקבע כי כאשר מושכר נהרס כליל (למשל בשריפה), הדיירות המוגנת פוקעת. השופט מינא קבע כי הרציונל זהה: המוסך נהרס, המבנים אינם קיימים, והדייר קיבל את שווים בכסף. במצב כזה, "הסכם הדיירות המוגנת פקע".
בית המשפט דחה את כל טענות ההגנה, כולל הבקשה לסעד מן הצדק, וקבע כי על הנתבע לפנות את המגרש ולמסור אותו לתובעת כשהוא נקי מכל אדם וחפץ. בנוסף לפינוי, חויב הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 15,000 ש"ח.
פסק הדין מהווה תזכורת חשובה לבעלי זכויות מוגנות בעידן של התחדשות עירונית ופיתוח תשתיות: בתי המשפט לא יאפשרו ניצול של מנגנוני הפיצוי ליצירת התעשרות שלא כדין על חשבון בעלי הקרקע, וידקדקו עם מי שמנסה לטעון דבר והיפוכו בערכאות שונות.
ת"א 5333-02-23
