"זעקת ההגינות" באבו גוש: בית המשפט עצר את הדוד שניסה לסלק את אחייניתו היתומה מביתה לאחר 50 שנה
בפסק דין נוקב ויוצא דופן בחריפותו, דחה בית משפט השלום בירושלים תביעת פינוי שהגיש דוד נגד אחייניתו ובעלה. השופט חשף "מארג משפחתי סבוך" והיסטוריה של נישול יתומים, וקבע כי הרישום בטאבו ייסוג בפני עקרונות הצדק וההסתמכות. הוכר רישיון בלתי הדיר למגורים בנכס.
בפסק דין דרמטי שניתן השבוע בבית משפט השלום בירושלים, נמנע עוול היסטורי במשפחה מוכרת מהיישוב אבו גוש. כבוד השופט הבכיר נאיל מהנא דחה על הסף תביעה לסילוק יד שהגיש תושב היישוב נגד אחייניתו ובעלה, המתגוררים בנכס מזה כחמישים שנה. פסק הדין חושף טרגדיה משפחתית, מהלכים משפטיים מפוקפקים מהעבר, ושימוש נדיר בדוקטרינת "זעקת ההגינות" כדי לגבור על רישום מקרקעין פורמלי.
שורשי הסכסוך נטועים בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת. הסב, דיב עבדאללה עבד אלרחמן, היה בעל קרקעות באבו גוש. בנו עבדאללה (אביה של הנתבעת) נפטר בטרם עת בשנת 1968, כשהוא מותיר אלמנה צעירה וארבעה יתומים רכים, ביניהם הנתבעת שהיתה תינוקת.
על פי עדויות שנשמעו במשפט, הסב ביקש להבטיח את עתיד נכדיו היתומים וערך צוואה המחלקת את רכושו שווה בשווה בין בניו החיים לבין יתומי בניו המתים. אולם, לאחר מות הסב, שני בניו שנותרו בחיים – ביניהם התובע בהליך זה – בחרו להתעלם מהצוואה. הם פנו לבית הדין השרעי לקבלת צו ירושה, תוך שהם מסתירים את קיומם של היתומים ומנצלים את הדין השרעי שאינו מעניק זכויות ירושה אוטומטיות לנכדים יתומים.
השופט מהנא תיאר בפסק הדין את המהלך במילים קשות: "התובע ואחיו לא הזכירו דבר קיומה של הצוואה… וריכזו את כל רכוש העיזבון בידי שניהם". עוד ציין השופט כי הדודים פעלו "תוך הדרת יתומים ואלמנה חולה", וכי הרישום בטאבו הושג ב"מחטף".
במרכז התביעה הנוכחית עמדה דירת מגורים ברחוב השושן באבו גוש. התובע, הרשום כיום כבעלים של הקרקע, דרש לפנות את אחייניתו (הנתבעת 1) ובעלה (הנתבע 2), בטענה כי נכנסו לדירה רק בשנת 2014 כ"חסד זמני".
אולם, במהלך המשפט התבררה תמונה שונה לחלוטין. באמצעות עו"ד איל ויטנברג, שייצג את הנתבעים, הוכח כי הנתבעת מתגוררת בדירה למעשה מאז ילדותה, משנות ה-70, וכי אביה המנוח הוא שהחל לבנות את הבית ואמה השלימה אותו מכספה. השופט קבע כי גרסת התובע קרסה בחקירה הנגדית והייתה רצופה סתירות ושקרים.
"שתיקת התובע לאורך יובל שנים אינה רק 'מחדל', אלא היא גם יצרה מצג מתמשך לפיו הנתבעים רשאים לראות בדירה את ביתם לתקופה בלתי מוגבלת", כתב השופט.
החלק המשמעותי ביותר בפסק הדין הוא הקביעה המשפטית כי למרות שהקרקע רשומה על שם הדוד (התובע), לאחיינית יש "רישיון בלתי הדיר" (רשות שלא ניתן לבטלה) להתגורר בנכס.
השופט מהנא ביסס את החלטתו על עקרונות תום הלב ו"השתק קנייני". הוא הדגיש כי הנתבעים השקיעו את מיטב כספם בשיפוץ הבית והסתמכו על המצג שהבית הוא שלהם. חוות דעת שמאי שהוגשה לתיק העריכה את שווי ההשקעה בבנייה ובשיפוץ בסך של כ-1,180,000 ש"ח. "פינוי הנתבעים מדירתם שבה גידלו את ילדיהם ושבה השקיעו את מיטב כספם, מהווה פגיעה אנושה בעקרון תום הלב", נכתב בפסק הדין.
יתרה מכך, השופט עשה שימוש בדוקטרינת "זעקת ההגינות", השמורה למקרים קיצוניים שבהם תחושת הצדק מחייבת סטייה מדיני הראיות או הרישום היבש. השופט קבע כי הניסיון של הדוד להשתמש ברישום בטאבו, שהושג בחטא של הדרת יתומים, כדי לסלק את אותם יתומים מביתם, "מעורר קושי ממשי במישור תום הלב".
בית המשפט לא חסך שבטו מהתובע, וקבע כי עדותו הייתה בלתי מהימנה באופן קיצוני, עד כדי החלת "חזקת השקר". השופט ציין כי התביעה כולה נולדה ככל הנראה ככלי ניגוח בסכסוך משפחתי אחר ולא מעילת פינוי אמיתית.
בסופו של יום, התביעה נדחתה במלואה. נקבע כי לנתבעים זכות בלתי הדירה להמשיך ולהתגורר בבית ללא הגבלת זמן. התובע חויב לשלם לאחייניתו ולבעלה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 40,000 ש"ח.
ת"א 36181-01-23
