סוף לסאגה באזור: העליון דחה את ערעורו של עו"ד דרור חטר-ישי נגד האחים נחום וקבע – קיים "מעשה בית דין"
בפסק דין שניתן לאחרונה, דחה בית המשפט העליון את בקשתו של עו"ד חטר-ישי לפנות את יחזקאל ויצחק נחום מחטיבת הקרקע באזור. השופט יחיאל כשר קבע כי פסיקות קודמות בנוגע לדמי שימוש יצרו מניעות משפטית המייתרת את הדיון בשאלת הבעלות הקניינית. ביהמ"ש מתח ביקורת על הסגנון הבוטה בכתבי הטענות: "ניסוחים שמקומם לא יכירם"
ביום 18 בינואר 2026, נפל דבר בסכסוך המקרקעין ארוך השנים הנוגע לחטיבת קרקע רחבת היקף במועצה האזורית אזור. בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט יחיאל כשר, דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש עו"ד דרור חטר-ישי כנגד יחזקאל ויצחק נחום (האחים נחום) ונתבעים נוספים. פסק הדין חותם, למעשה, סדרה ארוכה של התדיינויות משפטיות בין הצדדים, תוך קביעה משפטית חדה כי הכרעות קודמות בנושא דמי שימוש יוצרות "מעשה בית דין" החוסם תביעות פינוי עתידיות, גם אם שאלת הבעלות הקניינית הטהורה נותרה במחלוקת.
שורשי הסכסוך נעוצים בחטיבת קרקע בשטח של כ-37 דונם (37,106 מ"ר) המצויה בבעלות רשות הפיתוח ונחכרה במשותף על ידי צדדים רבים בחלקים בלתי מסוימים ("מושע"). עו"ד דרור חטר-ישי מחזיק ב-50% מהזכויות בקרקע (500/1000), אותן ירש מאביו בשנת 2004 ורכש באמצעות חברה קבלנית. מנגד, האחים נחום רכשו בשנת 2009 זכויות בשיעור של כ-5.4% (54/1000) מהאחים שוחט, זכויות שהוחזקו בנאמנות.
הקרקע המדוברת ידעה היסטוריה סוערת של פלישות ומאבקים. בראשית שנות ה-90 פלשו למתחם בני משפחת אברג'יל. רק בשנת 2014, לאחר הליכים משפטיים מורכבים שניהל חטר-ישי בשם הבעלים ובמסגרתם מונה כונס נכסים, פונתה הפלישה. אולם, הפינוי של הפולשים המקוריים לא הביא לשקט המיוחל. חטר-ישי טען כי האחים נחום השתלטו על שטחים במתחם (כ-2,490 מ"ר) שלא כדין, וכי רכישת הזכויות שלהם מעולם לא הושלמה משום שלא התקבל אישור רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) לעסקה, ולכן אין להם מעמד קנייני בקרקע.
הנקודה המרכזית שהובילה לדחיית הערעור נעוצה בטקטיקה המשפטית שננקטה לאורך השנים. לפני תביעת הפינוי הנוכחית, הגיש חטר-ישי תביעה לדמי שימוש ראויים בגין התקופה שבין 2005 ל-2015. במסגרת אותו הליך קודם, קבע בית המשפט המחוזי כי לצורך חישוב דמי השימוש, "לא ניתן להתעלם" מזכויותיהם של האחים נחום שנרכשו מהאחים שוחט. משמעות קביעה זו, כפי שפירש אותה בית המשפט העליון, היא שלפחות במישור היחסים שבין חטר-ישי לבין האחים נחום, לאחרונים יש זכות להחזיק במקרקעין, והם אינם נחשבים כמי שמחזיקים בהם "שלא כדין".
כאשר הגיע חטר-ישי לבית המשפט בניסיון לפנות את האחים נחום (סילוק יד), הוא נתקל במחסום הדיוני של "מעשה בית דין". השופט כשר הבהיר בפסק דינו את הרציונל המשפטי: עילת הפינוי דורשת שני תנאים מצטברים – בעלות של התובע, והחזקה "שלא כדין" של הנתבע. ברגע שנקבע בהליך קודם (תביעת דמי השימוש) כי החזקתם של האחים נחום היא כדין, נשמט הקרקע תחת עילת הפינוי.
"התמקדות המבקש בשאלה האם השתכללה זכותם הקניינית של האחים נחום בחטיבת הקרקע, בטעות יסודה", כתב השופט כשר. הוא הדגיש כי גם אם צודק חטר-ישי בטענתו שהאחים נחום לא הוכיחו זכות קניינית מלאה (בשל היעדר אישור רמ"י), הרי שהוא מושתק מלכפור בחוקיות ההחזקה שלהם, לאור קביעות העבר שהפכו לחלוטות.
בית המשפט העליון דחה את הבקשה גם מטעמים פרוצדורליים. הבקשה נידונה ב"גלגול שלישי" (לאחר דיון בבימ"ש השלום ובמחוזי), הליך השמור למקרים נדירים המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. השופט כשר קבע כי במקרה דנן מדובר בסכסוך קונקרטי התחום לעובדות המקרה, ואין בו כדי להצדיק התערבות של הערכאה העליונה. יתרה מכך, השופט בחן את הדברים גם לגופם ("למעלה מן הצורך") ומצא כי לא נפלה שגגה בפסקי הדין של הערכאות הנמוכות.
שולי פסק הדין הוקדשו לביקורת חריפה על אופן ניסוח כתבי הטענות מצד המבקש. השופט כשר ציין כי הבקשה כללה ביטויים שאינם ראויים בבית המשפט, כגון טענות על "התעלמות מודעת של הערכאות קמא מהדין" וכינוי קביעות שיפוטיות כ"הזויות". השופט הדגיש כי מדובר ב"לשון ובניסוחים שמקומם לא יכירם בכתבי טענות המוגשים לבית משפט זה". למרות זאת, החליט בית המשפט שלא להשית הוצאות בגין הסגנון הפוגעני, החלטה שהתקבלה "רק לאחר התלבטות".
משלא נתבקשה תשובה מהמשיבים, לא ניתן צו להוצאות בהליך, אך פסק הדין מותיר את המצב בשטח על כנו: האחים נחום ימשיכו להחזיק בשטח המריבה, ודרכו של חטר-ישי לפנותם נחסמה סופית בהיבט זה.
רע"א 15325-03-25
